בפני בית המשפט המחוזי ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים אשר דחה על הסף את התנגדות המערער לבקשה למתן צו הריסה שיפוטי אשר נקבע לכניסה לתוקף ביום 1.7.25 והוטלו עליו הוצאות בסך 15,000 ₪.
הרקע לבקשה נעוץ בעבודות אסורות שבוצעו בין השנים 2017 ל-2023 במבנה בירושלים, הכוללות תוספות בנייה בשטח כולל של כ-170 מ"ר ומרפסות שנבנו ללא היתר כדין. ב"כ המדינה טענה כי הבנייה בוצעה על קרקע שייעודה שטח ציבורי פתוח ומבני ציבור, וכי קיים אינטרס ציבורי משמעותי בהריסה לצורך הקמת חניון עירוני.
המערער טען כי הוא ומשפחתו מתגוררים במקום מזה עשרות שנים וכי חלק ניכר מהמבנה נבנה עוד לפני שנת 1967, ועל כן חלה עליו התיישנות או הגנת "חוק החנינה". עוד הוסיף המערער כי זכות הגישה לערכאות מחייבת קיום דיון הוכחות בטרם מתן צו בלתי הפיך, במיוחד לאור טענתו כי הוא שוהה במקום בהסכמת רשות מקרקעי ישראל. מנגד, ב"כ המדינה הדגישה כי המערער הוא פולש חסר כל זיקה קניינית למקרקעין ומשלא הציג בדל ראיה לזכות חוקית בקרקע, אין לו זכות עמידה להתנגד לצו ההריסה.
בנימוקיו לדחיית הערעור העקרוני אימצה השופטת רבקה פרידמן-פלדמן את קביעת הערכאה הדיונית לפיה מגורים במקרקעין, כשלעצמם, אינם מקימים זכות עמידה כנגד צו הריסה שיפוטי בהיעדר תשתית ראייתית לזכות קניינית או חוזית מוכרת. צויין כי המערער לא הציג כל מסמך התומך בטענתו כי שהייתו במקום מוסדרת, וכי מעיון בתיקי פינוי קודמים עולה כי מדובר בפלישה למקרקעי ציבור. מעבר לצורך הוסיפה השופטת כי גם לגופו של עניין הוכח שהבנייה ללא היתר מונעת את מימוש ייעוד הקרקע לטובת הכלל.
בכל הנוגע לסוגיית ההוצאות מצאה השופטת מקום להתערב וקבעה כי אף שמדובר בהליך סרק שנדחה על הסף, לא היה מקום להטיל הוצאות לטובת אוצר המדינה מאחר שלא התקיים דיון הוכחות. בהתאם לכך בוטלו ההוצאות שנפסקו לטובת המדינה.
Reload document 
Open in new tab