פסק הדין עוסק בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, אשר סילק על הסף בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד רשתות חינוך חרדיות (מוסדות מוכרים שאינם רשמיים – סמינרים), בטענה כי גבו שלא כדין תשלום עבור הליכי מיון לתלמידות. השאלה המרכזית בערעור הייתה אם ניתן לברר את התובענה כייצוגית לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות (תביעה נגד רשות להשבת תשלום חובה), או לחלופין לפי פרט 1 (יחסי עוסק–לקוח). העליון קבע כי פרט 11 אינו חל, שכן הרשתות אינן "רשות" בהקשר הנדון; אולם אין מניעה עקרונית לברר את ההליך לפי פרט 1. לפיכך בוטל פסק הדין קמא והדיון הוחזר למחוזי לבחינת יתר תנאי האישור.