העותרים הורשעו בארצות הברית בקשירת קשר להחזקת סם מסוכן במטרה להפיצו. דינם נגזר וכאזרחי ישראל הועברו לרצות את עונשם בישראל. לטענת העותרים, העבירה התואמת בישראל היא קשירת קשר לביצוע פשע, ולכן עתרו לקיצור תקופת המאסר, כך שלא תעלה על העונש המרבי הקבוע בישראל בגין עבירה זו.
בית המשפט העליון נעזר במבחן ענייני מהותי, ומאמץ את קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה העבירה התואמת היא עבירה של עסקה אחרת בסם, שעונשה המרבי עולה על העונש שהושת על העותרים. למעלה מהדרוש, קובע בית המשפט כי גם אם היה נקבע שהעבירה התואמת היא עבירה של קשירת קשר, קרוב להניח שלא היה מקום לקצר את העונש שהושת, וזאת לנוכח תכלית החוק והאמנה ממנה נגזר החוק.
החוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של אסיר – פרשנות ויישום