פסק הדין עוסק במחלוקת ירושה משפחתית מורכבת סביב תוקפה של צוואה בעדים שערכה אם המשפחה בשנת 1996, ובה השליכה את מלוא רכושה לשניים מילדיה תוך הדרת בנה השלישי מן העיזבון. לצד ההליך לקיום הצוואה נדונה גם תביעה לביטול הסכם מתנה שבמסגרתו העבירה המנוחה בשנת 2007 את זכויותיה בדירת מגוריה לשני ילדיה הזוכים בצוואה. המתנגד טען כי הצוואה נערכה תוך השפעה בלתי הוגנת, כי המנוחה לא הבינה את תוכנה משום שנכתבה בעברית, וכי המבקשים רימו את האם והחתימו אותה הן על הצוואה והן על הסכם המתנה. מנגד טענו המבקשים כי הצוואה משקפת את רצונה האותנטי של המנוחה, אשר ביקשה להדיר את הבן בשל יחסו כלפיה והתנהלותו לאורך השנים. בית המשפט דחה את ההתנגדות, קיבל את הבקשה לקיום הצוואה ומחק את התביעה לביטול הסכם המתנה, תוך הדגשה כי חופש הציווי ורצון המת הם עקרונות יסוד בדיני הירושה הישראליים.
