פסק הדין עוסק בתביעה רכושית בין בני זוג שהתגרשו לאחר כ-20 שנות נישואין, שבמרכזה שאלת תוקפו של תצהיר ויתור עליו חתמה האישה בשנת 2018, במסגרתו העבירה את זכויותיה בדירת המגורים לאיש. האיש עתר להצהרה כי הוא הבעלים הבלעדי של הדירה ולסילוק ידה של האישה, וכן לחלוקת חובות ואיזון משאבים. האישה טענה כי התצהיר נחתם בכפייה וללא הבנה מלאה של משמעותו. בית המשפט דן במעמדו המשפטי של תצהיר הוויתור, בשאלת הצורך באישורו כהסכם ממון, בטענת הכפייה, ובסוגיות רכושיות נוספות. בסופו של יום נקבע כי תצהיר הוויתור אינו תקף, ודירת המגורים תיכלל באיזון המשאבים.
בית המשפט קבע כי תצהיר הוויתור על דירת המגורים עליו חתמה האישה אינו תקף, ודירת המגורים תיכלל באיזון המשאבים