שם השופט/ת: ארז שני
נער על סף בגירות מצוי בנתק מאביו מזה כ-4 שנים ואין כל תקווה לחידוש הקשר בזמן סביר. בהחלטות קודמות נקבע כי קיים ניכור הורי חמור מצד האם; ביהמ"ש פטר את האב ממזונות הבן (למעט מחצית הוצאות חריגות) והאם נדרשה להשיב לאב מזונות שוטפים ששילם מאז הנתק; בנוסף, האם חויבה בפיצוי נזיקי לאב בסך 250,000 ₪ ( 50,000 ₪ בעבור כל שנת נתק או חלק ממנה עד הגיע הקטין לגיל הבגרות). וכן בהוצאות בסך 80,000 ₪ ובסך הכול 531,600 ₪.
רקע עובדתי: שתי תביעות שהגיש האב כנגד האם, על רקע נתק בין האב לבן, קרוב לארבע שנים (מ- 2020) אשר אין כל תקווה לחידושו בעתיד הנראה לעין כשלטענת האב לא רק שהאם גרמה לנתק זה, אלא שהיא פעלה ועודנה פועלת לוודא ניתוקו של הקשר. האחת, תביעה לביטול חיובו במזונות הבן נוכח היותו בן מרדן. או הפקדתם בתוכנית חיסכון למענו אשר יועבר לבן עם שחרורו מצה"ל על רקע של חידוש הקשר. השניה, תובענה נזיקית לפיצוי כספי מהאם בגובה כ- 125,000 ₪ וכן סך נוסף של כ- 250,000 ₪ הכוללים פיצוי בסך 50,000 ₪ לכל שנת ניתוק. יצויין כי הקטין כיום על סף בגירות ובהחלטות קודמות נקבע כי קיימת סרבנות קשר מצד הקטין, וניכור הורי מצד האם.
דיון משפטי: ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעות וקבע כי בין האב לקטין קיים נתק קרוב לארבע שנים, שהחל בעקבות ויכוח בין הקטין לאב שבמסגרתו לטענת האם, אמר האב לקטין "אני לא צריך אותך, לך לאמא שלך ואל תחזור" והאב אף לקח מהקטין את הטלפון הנייד שלו. כאמור בהחלטות קודמות, ככל ואמירות אלו נאמרו ע"י האב, הרי שהם לא היו צריכות להאמר. מכל מקום, מהשתלשלות האירועים עולה כי נעשו כל הניסיונות האפשריים להביאו לחידוש קשר, על ידי אביו, על ידי בית המשפט בעצמו, על ידי האפוטרופוס לדין שומנה לקטין, ועל ידי שתי המטפלות במכון "מפגשים". הקטין המשיך בסירובו. כ"כ עולה מפסקי הדין הקודמים, כי לאם חלק ניכר בסרבנות הקשר, בניכור ההורי בדרגה החמורה ביותר, ובהסתת הקטין כנגד אביו. טענות האם כי האב התעלל בקטין, הטיל עליו מורא, לא סיפק לו צרכים בסיסיים לא הוכחו כלל, ולא צורף ולו בדל ראיה להשמצותיה את האב. זאת ועוד, האם צירפה לתצהירה אינספור תמלולי הקלטות שלה עם הקטין, לטענתה, ומהם עולה הסתה משמעותית של האם, המסבירה את התלות והסימביוזה אותן היא בעצמה יצרה, בינה לבין הקטין. הלכה היא, כי כאשר המדובר בבן מרדן, ניתן לצמצם את חובת המזונות כולה או מקצתה; עול כלכלתו של בן מרדן מוטל על מי שמחזיק בו, כל עוד מסוגל המחזיק לפרנסו. והיה והמחזיק אינו מסוגל לפרנסו, על ההורה השני להשלים את מחסורו על פי דיני הצדקה, אם כי לא עד לאותה רמת חיים, אשר ההורה המחזיק חפץ לקבוע עבורו.
במקרה דנן, הקטין לפחות מגיל 13.5 מסרב בעצמו לכל קשר עם אביו. כשמדובר בילד בוגר העומד על דעתו, אין להימנע מהפחתת מזונותיו ואך ורק מן הטעם שהאשם ביחס המתנכר לאב הוא באם. כ"כ, סעיף 9 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), קובע כי ביהמ"ש רשאי, אם הוא סבור שמן הצדק והיושר לעשות כן, לפטור אדם מחובת מזונות, כולה או מקצתה, מחמת התנהגות מחפירה שהזכאי במזונות התנהג כלפיו. לא יכול להיות חולק כי בנסיבות דנן, בהן הבן ניתק את הקשר מאביו רק בשל אירוע זניח, כפי שנקבע בהחלטות קודמות, בשל מחלוקת בעניין חגיגת בר מצווה שלו – מדובר בהתנהגות מחפירה מצד הבן; לא זו אף זו, תביעה זו מוגשת לאחר שהתובע עשה כל שלאל ידו לחידוש הקשר, אך מאמציו לא נשאו פרי; הקטין מבין היטב את שהוא עושה ואין לו שום כוונה לכבד לא רק את אביו אלא גם את צווי בית המשפט ובכלל זאת צווים להשתתפות בטיפול. אמנם הנתק בקשר נגרם גם בעידודה ובעטיה של האם, אך אין בכך מניעה לראות בקטין בבחינת בן מרדן. במכלול הנסיבות ביהמ"ש מוצא להורות על ביטול חיובו של האב במזונות הקטין ממועד הנתק (19.8.2020), למעט החיוב לשאת בשווה בהוצאות רפואיות חריגות ועד הגיעו לגיל הבגרות; ביהמ"ש לא מוצא לחייב האב, כפי שהוא מציע בהפקדת סך המזונות לחשבון נפרד בשליטתו עד שיחודש הקשר, שהרי המזונות משולמים לאם ולא לקטין; ביהמ"ש מורה לאם להשיב לאם תשלומים שוטפים בלבד. לאמור סך 4,200 ₪ לחודש מיום 19.8.2020 ועד ליום 19.8.2024 ובסה"כ 201,600 ₪. השתתפות בהוצאות חריגות לחינוך ובריאות לעבר שלא שולמו, גם לא ישולמו.
התובענה הנזיקית: ראשית, כבר בעבר כתב השופט ארז שני, כי פעולה בחוסר הגינות ובחוסר תום לב אינה רק עילה בנזיקין אלא גם הפרה של חוזה מכללא – החוזה המשפחתי. פסיקת בתי המשפט הכירה באפשרות לתבוע פיצויים מכוח הפרת חובות חוזיות החלות במסגרת היחסים המשפחתיים; לעמדת ביהמ"ש, העללת עלילות שווא על מנת לגרום או להשיג ניכור הורי או "סתם" נתק בקשר, אינה רק עוולה נזיקית, יש בה משום הצדק לתובענה חוזית גם על-פי חוק החוזים (תרופות) בשל הפרת חוזה. שנית, ביהמ"ש קובע, בשונה משסבור האב, כי כאשר קיימת עוולה בנזיקין כגון הפרת חובה חקוקה, אין לתבוע ברשלנות גם כאשר מתקיימים יסודות עוולת הרשלנות. במקרה דנא כעולה מהחלטות קודמות בעניינם של הצדדים לרבות פס"ד בערעור לביהמ"ש המחוזי, "לא רק שמדובר באם מנכרת אשר העצימה עניין של מה בכך, אלא שמדובר במי שאינה מצייתת להוראות בית המשפט ואף מתריסה בפניו, משהה ההליכים ומנסה לשבשם. ואם זו אינה הפרת הוראה חוקית לאמור ובמשתמע גם רשלנות, אזי איני יודע לקרוא התנהגותה בשם ראוי.". ביהמ"ש מרחיב לעניין תופעת הניכור ההורי, הנזק הנגרם לקטין ולהורה המנוכר ועל הצורך של ביהמ"ש למגר את התופעה. השופט שני שב ועומד כל "ארגז הכלים" שיש לשופט המשפחה בבואו למנוע פגיעה בטובת קטין, על דרך הכחדת הניכור ההורי לרבות באמצעות פגיעה בכיסו של ההורה המנכר באמצעות פסיקת פיצויים; למען הסר ספק ביהמ"ש דן גם בעוולת הרשלנות.
בנסיבות המקרה ניתן לראות בנתבעת בין מעוול על פי הפקודה ובין כמי שהפרה הפרה יסודית את החוזה המשפחתי; האם הפרה חובה חקוקה באי ציותה לצווי בית המשפט שוב ושוב והפרה בברור את חובתה לתום לב והגינות על פי "החוזה המשפחתי". שיטת האב לפיה יש לגזור את שיעור הפיצוי מוויתור שעשה לטענתו אגב הסכם הגירושין ובמתקשר להפרשי כושר השתכרות, נדחתה. לא הוגשה תובענה לביטול ההסכם ואין ולא צריך להיות קשר בין פיצוי בשל הפרת חובה חקוקה או הפרה יסודית של החוזה המשפחתי לבין תניות ממוניות בהסכם הגירושין. מהו איפוא שיעור הפיצוי הדרוש? למעשה, פסיקת פיצוי (להבדיל מסנקציה) היא מצב בו אין עוד פרוגנוזה הצופה חידוש הקשר בזמן סביר. כך הוא המצב בכאן. כאשר התנהלות האם היא אשר תשתקף בכמות הפיצוי. מאליו ברור כי עניין לנו באומדנא ולצורך הפסיקה אין גם צורך בהוכחת נזק ספציפי. לעמדת ביהמ"ש, פסיקת עשרות אלפי שקלים ברף הנמוך, אין בה להרתיע הורים מנכרים, שחלקם רואה עצמו שרוי ב "מלחמת קודש" ושום דבר שתראה ותוכיח לא ישכנעו כי ההורה האחר אינו "דמוני"; אם על מנת להכחיד אלימות, נפסק פיצוי בסך כ- 500,000 ₪ בבית המשפט המחוזי בירושלים (עמ"ש (י-ם) 42920-05-13), אז יש צורך בפסיקות סך משמעותי גם כלפי הורה מנכר. בדין הישראלי קיים המושג "פיצוי עונשי" או "פיצוי מוגבר". פיצוי מוגבר משקף גם את סלידת הדין מהתנהגות שיש להסתייג ממנה. במקרה דנא האב ביקש כאמור פיצוי בסך 375,000 ₪ אך לא נמצא לכך תחשיב המתקבל על הדעת. יחד עם זאת, ברור כי הפיצוי הנפסק אינו צריך להיות נמוך מזה האפשרי על פי חוק איסור לשון הרע למשל, אך לאו דווקא בסך המקסימאלי. מאידך, אין לפסוק לאב סך שהוא גבוה מתביעתו. דרישתו של האב לפיצוי בסך 50,000 ₪ לכל שנת ניתוק היא למעשה על הצד הנמוך והאב ראוי לפיצוי כזה, מה גם שאין עוד לצפות לחידוש הקשר בעתיד הנראה לעין. לפיכך נקבע כי האם תפצה את האב בתשלום סך נוסף של 250,000 ₪ בעבור התובענה הנזיקית לאמור, 50,000 ₪ בעבור כל שנת נתק או חלק ממנה עד הגיע הקטין לגיל הבגרות. האם חויבה בהוצאות האב בגין שני ההליכים בסך 80,000 ₪ בסך הכול האם חויבה לשלם לאב 531,600 ₪.
תלהמ 1101-04-23 א.ג נ' ל. כ (ניתן ביום: 10.9.24)
Reload document 
Open in new tab