הדיון העיקרי היה בטענת המפעל המוגן כי אין המדובר במקום עבודה אלא "המטרה של המקום היא לדמות מקום עבודה כדי לאמן את האנשים שיוכלו לצאת לעבודה לשוק החופשי". השופטת דוידוב-מוטולה (בדעת רוב): עצם כך שנלווית להעסקתו של "משתקם" מטרה שיקומית, היינו שהוא מפיק תועלת גם עבור עצמו - אין בה כדי לשלול הכרה בו כ"עובד". השופט פוליאק (בדעת מיעוט): בנסיבות בהן תכלית ההצבה במפעל המוגן אינה ביצוע עבודה אלא תכלית שיקומית, אין לגישתי לראות בנכה הנפש המשובץ במפעל המוגן "עובד" של המפעל אלא מי שהמפעל מסייע בשיקומו.
ביה"ד הארצי: משתקמים המועסקים במפעלים מוגנים הינם בעלי זכויות סוציאליות כעובדים אחרים (למעט שכר מינימום)