ביום 9.3.20, בחג פורים, הדליק המערער נפצים והשליכם לעבר חצר ביתם של שכניו עמם היה מצוי בסכסוך. האש התפשטה במהירות וגם לאחר שעובר אורח טען בפני המערער שאין ברשותו טלפון להתקשר לכיבוי אש, נמנע המערער עצמו מלהתקשר אליהם. כתוצאה מהדליקה נגרמו נזקים כבדים לבית השכנים ודיירי הבניין האחרים נאלצו להתפנות במהירות מבתיהם. בנוסף, סמוך לאחר פרוץ השריפה, אמר המערער לאמו "אל תדברי יותר מדי, הרי זה לא אנחנו".
המערער הורשע בעבירות הצתה ושיבוש הליכי משפט ונידון לעונש של 36 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי לנפגעי העבירה בסך של 70,000 ₪. בפני בית המשפט העליון ערעור על החלטה זו.
המערער טען שהשליך את הנפצים בשם "שומים" אשר אינם יכולים לגרום לשריפה, על הכביש ולא לעבר דירת השכנים. לחילופין נטען כי אף אם יקבע שהשליך "שומים" אל עבר דירת השכנים, לא התקיים היסוד הנפשי הדרוש לעבירת ההצתה כן המערער לא היה מודע לאפשרות של פרוץ הדליקה, לא צפה ולא חפץ בהצתת שריפה. בנוגע לעבירת השיבוש נטען כי שגה בית משפט קמא כאשר זקף לחובת המערער את אי-העדת אמו שכן, המדינה היא שבחרה שלא להביאה כעדת תביעה.
ב"כ המדינה הדגישה כי תשובת המערער לכתב האישום היא הקובעת את גדר המחלוקת בין הצדדים והשאלות שבהן יש להכריע. לטענתה, בתשובה לכתב האישום טען המערער שלא זרק דבר לעבר החצר. לכן הנקודה העיקרית אותה היה עליה להוכיח, היא שהוא אכן השליך נפצים או חומר לקיח אחר לעבר החצר, ושמיד לאחר מכן פרצה שם שריפה.
בית המשפט העליון קבע כי: "...אף לו היה המערער מוכיח כי מעולם לא הוצתה אש כתוצאה מנפצים שזרק, אינני סבורה שהיה בכך כדי לעורר את הספק הנדרש ביחס למודעותו לאפשרות שתיגרם שריפה כתוצאה מהשלכת הנפצים. זאת משום שהמודעות הנדרשת היא כאמור רק בדבר אפשרות כלשהי שכתוצאה ממעשיו עלולה להיגרם שריפה, אף אם תוצאה זו אינה התוצאה הוודאית או אף התוצאה השכיחה...בענייננו, משנקבע כי המערער לא סתר את ההנחה לפיה הוא היה מודע בפועל לאפשרות שתגרם שריפה, ברי כי הוא נטל סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימתה, והוא פעל אם כן לכל הפחות ב"קלות דעת" ביחס לתוצאה...עולה מכל האמור הוא כי מתקיימים יסודותיה העובדתיים והנפשיים של חזקת המודעות ויש לדחות אפוא את הערעור על הכרעת הדין ולהרשיע את המערער בעבירה של שילוח אש לפי סעיף 448 לחוק העונשין..."
באשר לגזר הדין קבע בית המשפט העליון כי לנוכח הנזק הרב שנגרם לשכנים - השריפה כילתה את כל רכושם והותירה אותם חסרי כל – וכן פוטנציאל לפגיעה בגוף, היה מקום להחמיר עם המערער. אולם, יש להביא בחשבון גם את העובדה שבניגוד לרוב המקרים שנדונו בפסיקה ביחס לעבירת ההצתה, היסוד הנפשי של המערער במקרה זה היה יסוד נפשי של פזיזות ולא של כוונה. "עיון בפסיקה מעלה כי ברובם הכמעט מוחלט של המקרים בהם הורשעו נאשמים בעבירת ההצתה, ההצתה הייתה מכוונת וכרוכה בפעולות אקטיביות של הדלקת אש. פעמים רבות דובר על נאשמים שעשו שימוש בחומרי בעירה שנועדו לוודא כי אכן תפרוץ שריפה ולהאיץ את התפשטותה ואת הנזק שהיא תגרום. משכך, אני סבורה כי העונש שיש להטיל על המערער צריך להיות ברף הנמוך יותר ביחס למקרים השונים בפסיקה."
נוכח האמור לעיל קיבל בית המשפט העליון, בדעת רוב, את הערעור והפחית את עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער ב-9 חודשים.
Reload document 
Open in new tab