"אני מברך על החוק הזה שעבר בקריאה שלישית, מברך את היוזמים ואת יושב ראש הוועדה. אדוני יושב ראש הוועדה, אני מברך אותך על החוק החשוב מאוד מאוד, אני מאושר שזכיתי להצביע עבור החוק הזה. זו התקדמות אדירה." אלו הברכות והמילים הנרגשות שנשא סגן יושב ראש הכנסת השלוש עשרה, יוסף עזרן, מיד עם העברתו בקריאה שלישית וקבלתו של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "החוק", "חוק המעצרים החדש").
אולם, לא חלף זמן רב והמציאות טפחה על פניהם של המברכים והחוגגים. שכן, חוק המעצרים החדש – שנחקק ברוחו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכמענה לביקורת על תופעת ריבוי המעצרים – לא רק שלא הביא לירידה בכמות המעצרים, אלא שמספרם של אלה אף הלך וגדל עם השנים. כך, כפי שעולה מהנתונים שמתפרסמים על ידי משטרת ישראל, בשנת 1998 בוצעו בארץ 38,000 מעצרים, ומספרם טיפס באופן הדרגתי והגיע עד למעלה מ-60,000 בשנת 2017. כל זאת, בשעה שחלק ניכר מתיקי המעצר לצורכי חקירה נסגרו מאוחר יותר, מבלי שהוגש כתב אישום נגד החשוד ששהה במעצר.
במאמר נסקור, ולו בקצרה, כמה מהסיבות השונות לכך שחוק המעצרים החדש לא הצליח להגשים את ייעודו, אך עיקרו של מאמר זה יעסוק באחת מהן: הפיכתה של עילת המעצר מסוג "שיבוש הליכי חקירה או משפט" (או כפי שהיא מכונה בעגה המקצועית: "עילת השיבוש") לעילת מעצר "אוטומטית". כלומר, עילת מעצר שנטענת על ידי המדינה כמעט בכל בקשות המעצר – ומתקבלת על ידי בית המשפט, ברוב המוחלט של המקרים.
Reload document 
Open in new tab