"מעצר ללא משפט צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים. הכלל הוא החירות. המעצר הוא החריג. הכלל הוא החופש. המעצר הוא החריג".
כלל זה נקבע לפני למעלה מעשרים וחמש שנים על ידי נשיא בית המשפט העליון (דאז) אהרון ברק בבש"פ גניאמת ובדיון הנוסף שבא בעקבותיו. בהלכה זו נקבע כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, העלה את הזכות לחירות ממעצר למדרגה של זכות חוקתית.
בשנת 1996 נחקק חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים או החוק) ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וברוח זכויות היסוד שהתפתחו בפסיקה. החוק מבטא את האיזון בין זכותו היסודית של אדם לחירות ממעצר לבין שלום הציבור ובטחונו החוק קובע כי כל מעצר של אדם ייעשה אך ורק על פי חוק או הסמכה מפורשת בו, כי אדם ייעצר עד תום ההליכים רק במקרים בהם קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה, אחת או יותר מעילות המעצר הקבועות בחוק, ורק אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית אשר פגיעתה בחירות הנאשם פחותה.
הגישה העומדת בבסיסו של חוק המעצרים החדש מקדשת את הזכות להליך הוגן, שוללת את המעצר כאמצעי ענישה או הרתעה, ורואה בו כאמצעי האחרון שיש לנקוט בו. המעצר אינו תחליף לעונש ואינו מקדמה על חשבון העונש וצריך לעשות בו שימוש כאשר אין כל אפשרות אחרת פחותה ממעצר להשיג את אותה מטרה, או במילים אחרות - המעצר אמור להיות החריג. עם חקיקת החוק היתה ציפייה לתקופה חדשה שתוביל למהפכה של ממש בדיני המעצרים בישראל ותביא להפחתה ממשית בכמות המעצרים.
בהתאם להוראות החוק, פסיקת בית המשפט העליון ובהתאם לעקרונות היסוד החוקתיים של מדינת ישראל, הכלל הבסיסי בדיני המעצרים, אשר מעוגן בסעיף 21(ב)(1) לחוק, הוא שיש לשחרר כל נאשם לחלופת מעצר אשר יכולה ליתן מענה הולם למסוכנותו ולהפחית אותה לרמה המתקבלת על הדעת.
המסגרות הטיפוליות למכורים מהוות חלופות מעצר, בהן שוהה הנאשם בתנאים מסוימים, ובמסגרתן עובר הנאשם טיפול ייעודי לבעית ההתמכרות ממנה הוא סובל. בפסיקת בית המשפט העליון, ובעקבותיה גם בערכאות הדיוניות, השתרש כלל מצמצם לפיו, ככלל, שחרור לחלופת מעצר טיפולית מקומו בשלב גזירת הדין. שחרור בשלב המעצר הינו חריג לכלל זה, אשר יתאפשר בהתקיים תנאים מסוימים. בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (להלן: עניין סויסה), סקר כב' השופט עמית את הגישות השונות בפסיקה בעניין שחרור לחלופת מעצר טיפולית, חזר על הכלל האמור וכן קבע את החריגים לו. החלטה זו הפכה לימים להיות ההחלטה המנחה בבחינת שחרור נאשם לחלופת מעצר טיפולית.
במאמר זה נתמקד בשאלת השחרור לחלופת מעצר טיפולית ובהיבטים שונים הקשורים אליה. נפתח את המאמר בסקירה כללית וקצרה של עקרונות דיני המעצרים ונפרט את הגישות השונות שהתפתחו בפסיקה בארץ ביחס לשחרור נאשמים לחלופת מעצר טיפולית, לפני עניין סויסה.
בחלק השני נציג את עמדת כב' השופט עמית בעניין סויסה, שקבע את המתווה לבחינת אפשרות שחרור נאשם לחלופת מעצר טיפולית. נבקש לטעון כי בעקבות ההחלטה בעניין סויסה נוצרה מציאות משפטית שבה צומצמו המקרים בהם שוחררו נאשמים לחלופות מעצר טיפוליות, וזאת בניגוד לעקרונות דיני המעצרים.
בחלק השלישי נבחן את המתווה שנקבע בעניין סויסה על רקע שינוי שניכר בגישת המשפט הישראלי בשנים האחרונות בכל הנוגע להליכי שיקום, אשר בא לידי ביטוי בין היתר ביישום דוח הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים (להלן: דוח ועדת דורנר), בהתאמות בגישת התביעה בישראל בעקבותיו ובהקמת בתי המשפט הקהילתיים בארץ. בחלק זה נראה כיצד שינוי הגישה השפיע בשנים האחרונות על פסיקת בתי המשפט השונים ביחס לשחרור לחלופת מעצר טיפולית וזאת תוך הרחבה ובמקרים מסוימים אף בניגוד למתווה שנקבע בעניין סויסה.
בחלק הרביעי נציג את הביקורת שלנו על גישתו של כב' השופט עמית בעניין סויסה. לצד הביקורת במישור דיני המעצרים נעיר כי המתווה שנקבע שם עלול להשליך גם על שיקולים אחרים, כגון הודאות שווא, ולהעמיק את ההשפעה של הליך המעצר על רף הענישה.
לבסוף, נחתום את המאמר בקריאה למערכת המשפט להמשיך ולקדם את השינוי החל בשנים האחרונות ביחס לשחרור נאשמים לחלופת מעצר טיפולית, תוך מתן משקל רב יותר לאינטרס השיקום של עוברי חוק אשר עבריינותם היא על רק ההתמכרות ממנה הם סובלים. נציע לבטל את הכלל והתנאים שנקבעו בעניין סויסה ולשנות את מדיניות הפסיקה בכל הנוגע לשחרור נאשמים לחלופות מעצר טיפוליות, על ידי הרחבת השימוש בחלופות מעצר אלה.
Reload document 
Open in new tab