נאשם עומד לדין בגין ביצוע עבירה פלילית. בית המשפט הדיוני מזכה
אותו מחמת הספק. התביעה משוכנעת כי בית המשפט טעה טעות
מהותית וכי נכון היה להרשיע את הנאשם בדינו. האם יש לאפשר
לתביעה להגיש ערעור על פסק הדין המזכה, וזאת מבלי להגביל את
העילות לכך בחוק? האם, למשל, יש להתיר ערעור בעקבות זיכוי
במקרה שבו נשמעו ראיות התביעה וההגנה עד תום, ובית המשפט
השתכנע – לאחר ניתוח כלל הראיות - כי מתקיים ספק סביר באשמת
הנאשם? האם יש לאבחן בין המקרה הקודם למקרה שבו הזיכוי מבוסס
על יישום מוטעה של אמות המידה המשפטיות, כגון טעות ביחס
לטיבה של התוספת הראייתית הדרושה )אם בכלל( לעדות העיקרית
שנמצאה מהימנה על בית המשפט? ומה באשר לזיכוי המושתת על
ניתוח חסר של הראיות הרלוונטיות, ואולי אף זיכוי המבוסס על טעות
בולטת וגלויה על פניה בהבנת משמעותה של ראיה מרכזית? שאלות
אלו תעמודנה במרכזה של רשימה זו.
כבר בפתח סקירתנו המשפטית יצוין כי החוקה האמריקאית אוסרת
לחלוטין על התביעה להגיש ערעור על זיכוי נאשם, גם אם הזיכוי
הוא שגוי בעליל; לעומת זאת, המחוקק הקנדי מגביל את סמכותה
של התביעה להגיש ערעור לאחר זיכוי להליך המעורר "שאלה של
משפט בלבד"; ובישראל, המחוקק המנדטורי נקט בהקשר זה גישה
מצמצמת - הדומה למצב המשפטי המתואר בקנדה - אלא שבשנת
1965 החליט המחוקק הישראלי לשנות את הדין ולבטל לחלוטין את
המגבלות הסטטוטוריות על ערעורי תביעה שהיו אז בתוקף. כפי
שנראה בהמשך, דעתי היא כי יש "להחזיר עטרה ליושנה" ולקבוע
בחקיקה ראשית כי התביעה תהא רשאית לערער על זיכויו של נאשם
רק אם הערעור מעורר שאלה של משפט שאלמלא יישומה השגוי ע"י
בית המשפט הדיוני, תוצאת ההליך היתה משתנה. אמנם, לא תמיד
יהא זה קל להבחין בין שאלה של "משפט" לשאלה שב"עובדה", אך
קושי זה לכשעצמו אינו מצדיק, להשקפתי, הותרת שערי בית המשפט
לערעורים פתוחים לרווחה לערעורי תביעה מסוג זה.
Reload document 
Open in new tab