ילדים ובני נוער הם שונים ממבוגרים מבחינה התפתחותית, קוגניטיבית והתנהגותית. על אף שהבחנה זו כמעט מובנת מאליה, ישנו עיסוק מחקרי הולך וגובר בתחומי הפסיכולוגיה ומדעי הקוגניציה באשר לטיבם של אותם מאפיינים המייחדים את הקטינים כקבוצה. מחקרים אלה מבססים את ההבנה האינטואיטיבית לפיה ילדים ובני נוער נוטים לקחת יותר סיכונים מאשר בגירים, מתקשים לשלוט בדחפים שלהם ואינם יודעים להעריך כראוי את ההשלכות של מעשיהם. בשל מכלול תכונות זה מועדים קטינים במיוחד לתחבולות משטרתיות למיניהן, ומשכך חשופים ביתר שאת לפגיעה בזכויותיהם כתוצאה מן ההליך הפלילי.
לא בכדי אפוא נקבעו כללים פרוצדורליים ייעודיים במסגרת חוק הנוער,שמתווים את אופני החקירה וההעמדה לדין של קטינים. כללים אלה מציבים דרישות סטטוטוריות להתנהלותה של חקירת קטינים, ומשכך יש להם נפקות גם בשלב המשפט עצמו, שכן הם מאפשרים לבית המשפט לבחון מתי קופחו זכויותיו של קטין. ואולם, ייתכנו מקרים נוספים שבהם מתעוררת תחושה קשה של אי צדק עקב התנהלות הרשויות כלפי קטינים בשל היותם קטינים, אף מבלי שהופרו בעניינם הוראות חוק הנוער. כך, למשל, נטען כי הכנסת מדובב לתא מעצר של קטין עשויה להיתפס כבלתי סבירה בנסיבות העניין מחמת קטינותו, על אף שאינה אסורה כשלעצמה – בחוק הנוער, ובכלל. מאמר זה יתמקד באותם מקרים בהם נגרם לקטינים עוול כתוצאה מניצול פגיעותם המיוחדת גם ללא הפרה מפורשת של כללי חוק הנוער. במסגרת זו, נטען כי דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" יכולה לשמש אכסניה מתאימה לבחינתם של מקרים מעין אלה ומתן מענה ראוי להם.
Reload document 
Open in new tab