לפני כעשור, באוגוסט שנת 2007, פרסמה הסניגוריה הציבורית את הדוח השנתי שלה לשנת 2006. הסניגוריה כללה באותו דוח פרק יוצא דופן, שכותרתו: "החמרה בענישה ועלייה בשיעור הכליאה – ללא בסיס אמפירי ובהתעלם מנתונים המצביעים על ירידה בפשיעה". פרק זה, שניכר בו שנכתב מתוך תחושת דחיפות, הציג קריאת אזהרה מטעם הסניגוריה הציבורית באשר לתהליכי-רוחב מסוכנים שניתן היה לזהות באותה עת, שתוצאתם היא הובלת החברה הישראלית ומדיניות הענישה הישראלית אל עברי פי פחת. כפי שנכתב במבוא לאותו פרק:
""בשנים האחרונות מאמצת החברה הישראלית, על כל שדרותיה, תפיסת עולם לגבי עבריינות ופשיעה, אשר מיובאת ישירות מהשיח הציבורי בארצות-הברית. השקפת העולם הזאת מבוססת על יצירה מוגזמת של פחד מפני פשיעה ועבריינות, חיזוק מערכות האכיפה על חשבון זכויות הפרט ואינפלציה במאסרים. חלק גדול מהדיון על עבריינות ופשיעה, כמו גם הדיון על תוצרי עבודת האכיפה, נעשה ללא נתונים איכותיים ומבוסס על דיווחים עיתונאיים מתלהמים ותחושות בטן. נוכח התמונה הקשה המשתקפת ממדיניות הענישה בארצות-הברית בעשורים האחרונים ונוכח העלייה החדשה במספר האסירים בארץ, קוראת הסניגוריה לבחון מחדש הנחות יסוד בדבר הבעיות החברתיות הקשורות לעבריינות ופשיעה ובדבר הדרכים הראויות להתמודד עם בעיות אלו".
בין היתר, התייחס הפרק לכך שהליכי חקיקה וקביעת מדיניות בישראל נעשו פעמים רבות ללא איסוף נתונים שיטתי או בחינת מגמות כלליות אודות היקף העבריינות בישראל. כן תואר באותו פרק גל סוחף של חקיקה פופוליסטית ששטף באותה עת את ועדת השרים לחקיקה ואת ועדות הכנסת – עוד ועוד הצעות חוק אשר ראו בהחמרה בענישה, בקביעת עונשי מינימום ובריבוי מעצרים פתרון קסם לבעיות הפשיעה. הסניגוריה הציבורית הביעה ביחס להצעות חוק ממין זה עמדה עקבית, אשר התבססה על ניתוח דוחות לגבי מגמות דומות שהתרחשו בארצות הברית ועל מחקרים רבים אשר נערכו בעולם, לפיה אין בכוחה של החמרה בענישה (להבדיל מהגברת האכיפה והגדלת סיכויי העבריין להיתפס וכן השקעה ברווחה וחינוך) להביא להפחתה ברמות העבריינות. יתרה מכך, הסניגוריה הראתה כי שימוש מוגבר בעונשי מאסר גורם להפניית תקציבי ענק להקמת בתי סוהר ובתי מעצר על חשבון טיפוח אמצעים חברתיים חלופיים למניעת עבריינות ופשיעה. השווינו בהקשר זה בין התהליכים שזיהינו בישראל לבין מגמה שהחלה באמצע שנות השבעים של המאה ה-20 בארצות הברית והובילה את ארצות הברית לפיתוח תעשיית כליאה, ולהפיכתה למדינה עם שיעורי הכליאה הגבוהים בעולם).
תשע שנים בדיוק לאחר פרסומו של אותו פרק, שביקש להוות תמרור אזהרה, ביום 11.8.2016, התקבלה החלטת הממשלה 1840 בעניין "ייעול מדיניות הענישה ושיקום האסירים בישראל". החלטת הממשלה מורה על הקמת יחידה למחקר ומידע במשרד המשפטים, שתפקידיה יהיו לספק ליווי מחקרי ליוזמות חדשות בתחום הענישה וליצר תשתית נתונים ומחקר לצורך קבלת החלטות בתחום אכיפת החוק והענישה. ההחלטה מאמצת את המלצותיה של הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעוברי חוק בראשות השופטת (בדימוס) דליה דורנר, לפיה יש לצמצם את היקף השימוש בעונש המאסר ולצורך זה קובעת כי יש להרחיב את פרויקט בתי המשפט הקהילתיים ולהאריך את תקופת הגג למאסר בעבודות שירות. בנוסף, הוחלט להקים צוות בינמשרדי אשר יבחן חלופות נוספות לעונשי מאסר. לבסוף, מורה החלטת הממשלה על יישומם של מספר צעדים להפחתת הסיכון לעבריינות בתחום הנוער.
כיצד עברה מדיניות אכיפת החוק בישראל מתהליך שנדמה היה שהוא חד-סטרי לכיוון של החמרה בענישה ואימוץ ערכים של גמול והרתעה עליו מתבסס מודל הענישה האמריקאי אל החלטת הממשלה המורה על יצירת מנגנונים לחקיקה מושכלת, הלוקחת בחשבון את עלויות הכליאה, על קביעת מדיניות מבוססות-נתונים ועל יצירת חלופות שיקומיות לכליאה? אילו התפתחויות אירעו במשפט הישראלי בעשור האחרון אשר מבטאות את המעבר מתפיסות מחמירות חד-מימדיות לתפיסות כוללניות יותר, המביאות גם שיקום וטיפול כדרך להתמודדות עם עוברי חוק? ומה עדיין נותר לעשות?
במאמר זה, הנסמך על פרק שפורסם לאחרונה בדוח הסניגוריה הציבורית לשנת 2016, ננסה לנסח תשובה ראשונית לשאלות אלו. נסקור להלן סדרה של התפתחויות מרכזיות במשפט הפלילי הישראלי בעשר השנים האחרונות, במטרה לחבר את הנקודות לכדי מהלך רחב שהתרחש בעשור האחרון בהקשרים שונים לכיוון של יצירת חלופות חדשות לכלים המסורתיים של האכיפה הפלילית - מעצר, העמדה לדין, כליאה ומאסר. כפי שנראה, אימוצו והמשך קידומו של מהלך זה טומן בחובו את האפשרות ליצור כלים יצירתיים ויעילים להתמודדות עם תופעות של עבריינות ופשיעה המבוססים על נתונים מחקריים ומאפשרים תגובה מידתית ומותאמת.
Reload document 
Open in new tab