"סחיטת-מין מקטין באמצעות האינטרנט היא עבירה של חדרי-חדרים, נגישה, קלה לביצוע וקשה לגילוי. עובדת חיים מצערת זו מעצימה את תמריציהם של עברייני מין לממש את מאווייהם מעוררי הסלידה ולספק את יצריהם המעוותים על ידי פגיעה בקטינים, כפי שקרה במקרה שבפנינו. בנסיבות אלו, הדרך הטובה ביותר להקטין את התמריץ המעוות ועמו את הפיתוי לבצע עבירות מן הסוג שבו עסקינן היא להגדיל את עונש המאסר המוטל על העבריין...בהקשר זה חשוב להדגיש, כי בענייננו די בהרתעה חלקית כדי להצדיק את החמרת עונשו של עבריין מין. אם החמרה בעונש המאסר תגרום לעבריין אחד בלבד לזנוח את תכניתו לפגוע מינית באישה, נערה או ילדה חסרת ישע – דיינו".
בפסק דין זה חוזר השופט שטיין על טענות שהעלה כבר בפסיקה מוקדמת יותר. על פי עמדתו, הסטנדרטים המקובלים על בתי המשפט להטלת סנקציות פליליות אינם מספקים ובמקרים מתאימים יש מקום להחמרת הענישה. במיוחד הדגיש השופט שטיין את חשיבותה של ההרתעה כצידוק מרכזי להחמרת הענישה הפלילית.
רשימה זו חוזרת על התובנה המקובלת כיום כמעט על כל המומחים העוסקים בנושא, לפיה באופן טיפוסי להחמרת הענישה הפלילית (במיוחד בהקשר של עונשי מאסר) אין אפקט הרתעתי או לכל היותר אפקט זניח. מקצת מן הטענות מבוססות על בחינה זהירה של התיאוריה של הניתוח הכלכלי הקלאסי, ואחרות מבוססות על מחקרים אמפיריים המצביעים בדרך כלל כי לחומרת העונש יש אפקט זניח (ולעתים אפילו שלילי) על הרתעה. לעומת זאת, אין חולק כי החמרה של הסנקציות הפליליות מטילה עלות כבדה מאוד על תקציב המדינה. לפי נתוני שב"ס, העלות הממוצעת של אסיר היא כ-120,000 ₪ לשנה. המדובר רק בעלות הישירה שאיננה כוללת את העלות העקיפה כגון השלכות הכליאה על המשפחה והגדלת ההסתברות לרציטיביזם. אני גם אטען כי החיסכון הכספי שיושג בעקבות דחיית עמדתו של השופט שטיין יכול לאפשר מדיניות שיטור ואכיפה שתרומתה להרתעה משמעותית מאוד. לפיכך השימוש בשיקולי ההרתעה כצידוק להחמרת הענישה איננו רק בלתי מבוסס מבחינה תיאורטית ואמפירית, אלא שהוא מסכל את האפשרות להשתמש בכלים אפקטיביים הרבה יותר להקטנת הפשיעה.
Reload document 
Open in new tab