מדי יום מועברים עצורים, שמתעורר חשד כי הם לוקים בנפשם, לבתי חולים פסיכיאטריים לשם בדיקת מצבם הנפשי. ניתן לסווגם לשלושה: הסוג הראשון של הנבדקים הוא "עצורי ימים", חשודים בלבד שטרם הוגש נגדם כתב אישום, אשר מטרת בדיקתם היא מתן חוות דעת בעניין כשירותם לעמוד לדין לפי סעיף 17 וכשירותם למעצר לפי סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א–1991 (להלן: "חוק טיפול בחולי נפש"). הסוג השני של עצורים שנבדקים בבתי חולים פסיכיאטריים הוא "עצורים עד החלטה אחרת" אשר הוגש נגדם כתב אישום והם מובאים לבית חולים לצורך הסתכלות לפי סעיף 15(ג) לחוק טיפול בחולי נפש, שנועד לבחון את מצבם הנפשי בעת העמדתם לדין ובעת ביצוע העבירה. עצורים אלו, עצורי ימים ועצורים עד החלטה אחרת, נתונים להשגחת משטרת ישראל כאשר הם שוהים מחוץ למתקן המעצר. הסוג השלישי הוא עצורים עד תום ההליכים שהובאו לבדיקת מצבם הנפשי במסגרת התיק העיקרי לפי סעיף 15(ג) לחוק טיפול בחולי נפש או לצורך קבלת טיפול. שירות בתי הסוהר הוא הגורם הביטחוני שאחראי על תנאי החזקתם של נאשמים שנקבע לגביהם כי יהיו עצורים עד לתום ההליכים.
בשנים האחרונות נתקלה הסניגוריה הציבורית בעשרות מקרים בהם התברר כי גורמי האכיפה, משטרה או שירות בתי הסוהר, הורו על כבילת עצורים שנשלחו לבדיקות בבתי חולים פסיכיאטריים באופן גורף וללא הפעלת שיקול דעת קונקרטי ומבוסס. זאת, בניגוד לחוק, לפסיקה ותוך פגיעה אנושה בזכותם של העצורים לכבוד ולשלמות גופם. חלק מהעצורים נכבלים בארבע גפיים למיטה במשך שעות רבות וברציפות, חלקם יד ורגל למיטה, חלקם רק בידיהם או ברגליהם כשגף אחת קשורה לשניה. כל זאת כאשר בנוסף לכבילה, שוהה בסמוך לעצור זקיף אחד לפחות (לעתים שניים או שלושה) במשך כל תקופת אשפוזו, והאשפוז מתבצע ממילא במחלקה סגורה.
כבילת אדם בגפיו פוגעת אנושות בכבודו ובאוטונומיה הבסיסית שלו על גופו. היא מעוררת תחושות קשות של בושה, השפלה, דה הומניזציה, חוסר אונים וחרדה, בפרט בקרב עצורים שמצבם הנפשי פגיע ועלול להחמיר בעקבות הכבילה.במקרים בהם הכבילה נעשית ישירות למיטה, נמשכת שעות ולעתים ימים, היא עשויה לעלות עד כדי התעללות של ממש באדם חסר ישע.
במאמר זה אסקור את מקורות הסמכות מכוחם פועלים גורמי אכיפת החוק, אעמוד על הקשיים הכרוכים בטיפול בבקשות להסרת כבילה ואציע דרכי התמודדות עמם.
Reload document 
Open in new tab