בניגוד לרוב מדינות המערב, המשפט הישראלי מכיר בשימוש במדובבים כתחבולת חקירה לגיטימית. הפעלת מדובב אינה נחשבת כפעולה המפירה, כשלעצמה, את זכותו של חשוד לאי הפללה עצמית או פוגעת בזכות להיוועץ עם עורך דין, גם אם המדובב מפעיל מניפולציות משמעותיות לצורך הוצאת מידע רלוונטי מהחשוד. עד לשנים האחרונות הציבו בתי המשפט בישראל מגבלות מועטות על אופן הפעלת המדובבים, וככלל הסתפקו בקביעה כי בדומה לכל פעולת חקירה אחרת גם הפעלת מדובב כפופה לגבולות של סבירות והגינות בחקירה. ניתן להעריך שמיעוט הפסיקה בנושא נבע גם מהחיסיון שמוטל באופן אוטומטי על זהותם של המדובבים ועל שיטות הפעלתם וכן מתיעוד חלקי של פעולות חקירה הנעשות באמצעות מדובבים. היד החופשית שניתנה למשטרה בתחום הפעלת המדובבים נוצלה לפיתוח שיטות חקירה העושות שימוש באמצעים כמו התחזות המדובבים לעבריינים כבדים, איומים, שימוש בסמים והתנהגות פלילית אחרת של המדובבים. מפסיקת בתי המשפט בשנים האחרונות עולה כי החל משנת 2009, וככל הנראה בעקבות ביקורת של בית המשפט העליון על פעולת המדובבים בעניין אלזם, נעשות במשטרה פעולות שנועדו לשפר את אופן הפעלת המדובבים והפיקוח עליהם. אך גם פעולות אלו נעשות בחסות מעטה של סודיות, ללא מתן אפשרות ממשית להגנה ולבתי המשפט לבחון את אופן ההפעלה של המדובבים או את מידת המעורבות שלהם בחקירה.
בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה, כאשר התפתחו שיטות חקירה שהתבססו על מניפולציות מורכבות שמטרתן לגרום לחשוד להודות, הן תאמו גישה משפטית אשר הניחה כי אדם חף מפשע לא יקשור עצמו לעבירה שלא ביצע, למעט במקרים קיצוניים של לחצים פיזיים ונפשיים קשים. אך גישה זו הלכה ונסדקה נוכח התפתחות גוף ידע אקדמי-מחקרי, המלמד כי לחצי חקירה שונים ואף שגרתיים יחסית עלולים להניב הודאות שווא. גוף ידע זה חלחל גם לתחומי המשפט הפלילי, ובעקבותיו התפתחה פסיקה המנחה את בתי המשפט להיות זהירים וביקורתיים יותר בבואם לאמוד משקלן של הודאות חוץ. עם זאת, קיומה של ספקנות לגבי הודאות חוץ של חשודים, לא הובילה את בתי המשפט לבחון מחדש את הפסיקה המסורתית שהתירה שימוש נרחב במדובבים.
בשנים 2018 ו-2019 החל להסתמן שינוי במגמה זו. במהלך שנתיים אלו ניתנו מספר החלטות שיפוטיות משמעותיות, המאירות חלק מהצללים בהם פועלות שיטות הדיבוב בישראל, ושמות אותן תחת שבט הביקורת המשפטית. כל אחת מההחלטות מאירה בעייתיות שונה, והקריאה המשותפת של כולן מעוררת חוסר נחת אצל מי ששלטון החוק, הגינות ההליכים המשפטיים והחשש מהרשעות שווא קרובים לליבו.
במאמר זה נפתח בתיאור קצר של הגישה המחקרית והמשפטית ביחס להודאות חוץ של נאשמים ולאחר מכן נבחן את המאפיינים הייחודיים של שימוש בכלי חקירה של הפעלת מדובבים, והקשר בינם לבין חשש מפני הודאות שווא. בהמשך נתמקד במישור המשפטי: נתחיל בסקירת המבחנים המשפטיים בארצות הברית, קנדה ובית הדין האירופי לזכויות אדם, אשר שוללים את השימוש במדובבים כחלק מהמניפולציות המכוונות של החקירה ונעבור לבחינת הפסיקה בישראל תוך מתן משקל רב להתפתחות מגמה ביקורתית בפסיקה שהחלה בפסילת הודאת החשוד בפני המדובבים בפרשת אלזם. בשני החלקים האחרונים של המאמר נציע קווים מנחים לרפורמה רחבה על אופן השימוש בכלי זה בחקירות בארץ ועל הכללים המשפטיים המתייחסים למשקלן של ראיות מסוג זה.
Reload document 
Open in new tab