שתי החלטות מן העת האחרונה שניתנו בערכאות דיוניות עסקו בשאלה אשר טרם נדונה בפסיקה הישראלית: האם רשות חוקרת רשאית לעשות שימוש בכח כדי לכפות על חשוד הנתון בחקירה לפתוח את המכשיר הסלולארי שלו, הנעול באמצעות טביעת אצבע, על מנת לאפשר לרשויות החקירה לממש צו חיפוש במכשיר, שהוצא מבעוד מועד.
בע"ח (מחוזי תל אביב) 45208-01-19 תחנת מרחב יפתח נ' פלוני (18.1.2019) (להלן: "ענין פלוני"), קבעה כב' השופטת טלי חיימוביץ' כי נטילת אצבעו של חשוד על מנת להניח אותה על הטלפון לצורך פתיחתו באמצעות טביעת האצבע, היא בבחינת "חיפוש חיצוני" כהגדרתו בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק החיפוש), ועל כן אפשר לבצעה גם בכח בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק.
לעומת זאת, במ"י (שלום ראשון לציון) 28309-03-19 מדינת ישראל נ' ברנר (27.3.2019), הביע כב' השופט גיא אבנון הסתייגות הן לגבי האפשרות להגדיר את נטילת טביעת האצבע כ"חיפוש חיצוני", והן לגבי עצם האפשרות לחייב נחקר למסור את טביעת האצבע שלו כדי לפתוח את המכשיר: "לשיטתי יש לערוך דיון מסודר בסוגיה... קשה עלי התנהלות משטרת ישראל לפיה הדבר נעשה בדרך חד צדדית, ללא התייחסות מפורשת של המחוקק לעניין זה. דומני, כי טרם נאמרה המילה האחרונה בנושא"
כמובן שנעילת מכשיר סלולארי באמצעות טביעת אצבע היא רק דוגמא פרטית לאמצעים שאדם יכול לנקוט בהם כדי להגן על המידע במכשירו הסלולארי ועל פרטיותו, ובהם: נעילת המכשיר הסלולארי באמצעות סיסמא או קוד, באמצעות מנגנון זיהוי תווי פנים או "חתימת קול", ועוד. השאלה בה נעסוק היא, אפוא, רחבה יותר: האם חשוד מחויב למסור לרשויות החקירה את מפתח ההצפנה למכשירו הסלולארי לאחר שניתן על ידי בית המשפט צו חיפוש באותו מכשיר.
Reload document 
Open in new tab