אדם המואשם בפלילים מוזמן לדיון הקראה בבית משפט השלום, ומתברר להפתעתו כי באותו מועד נקבעו למעלה משלושים דיונים בפני אותו שופט ובאותה שעה ייעודה, וזאת כחלק מהפרקטיקה של ימי המוקד. מראה עשרות האנשים הצובאים את אולמות בתי המשפט הפליליים מכה את הנאשם בהפתעה, והוא ועורך דינו נדרשים להתנצח עם הסובבים באשר לתורם לשמיעת הדיון. אף שלנאשם טענות רבות ומגוונות, בטרם פציעת פה, שופט המוקד מפנה את עורך דינו לשוחח עם התביעה בחדר צדדי המצוי מחוץ לאולם בית המשפט, ולאחר המתנה מורטת עצבים, הוא צופה בעורך דינו יוצא בפנים נפולות מחדרו של ראש צוות התביעה.
השניים חוזרים לאולמו של שופט המוקד מתוך כוונה לקבוע את התיק לשמיעת ראיות, ונדרשים להמתנה נוספת. עם הגיע תורם, ובשל כשלון המגעים, פונה השופט אל הצדדים בניסיון לברר את מהות המחלוקת. הנאשם מביע את התנגדותו לאמור בכתב האישום, ובעקבות התנגדות זו נוטל השופט את המושכות לידיו ומבקש לעיין בתיק החקירה לצורך בחינת הטענות. מאמצי הגישור נושאים פרי, ולאור הערות השופט אודות סיכויי ההרשעה נמלך הנאשם בדעתו ומחליט להודות באשמה. חרף זאת, הצדדים נותרים חלוקים באשר לענישה ומבקשים לטעון לעניין זה באופן חופשי. בניסיון גישור אחרון, ומתוך מטרה לרכך את עמדת הנאשם, מביע שופט המוקד את עמדתו העונשית בתיק, הנוטה לעמדת התביעה. הנאשם, אשר משתומם למשמע אוזניו, מבקש באמצעות עורך דינו להעביר את המשך הדיון בתיק לשופט אחר מכוח סעיף 143א(ה) לחוק סדר דין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ). אך בהתאם להלכת זיסמן, בקשה זו נדחית, והתיק נותר בידי שופט המוקד, אשר עתיד לגזור את הדין.
מאמר זה עניינו בפרשנות סעיף 143א(ה) לחסד"פ ובהלכה החדשה שניתנה לאחרונה בעניין זיסמן. הלכה זו ביטלה את הלכת עווידה, וקבעה כי במקרים בהם מתנהל דיון מכוח סעיף 143א לחסד"פ, והצדדים לא הגיעו לכדי הסכמה אודות כתב אישום בו יודה הנאשם, אזי התיק יועבר למותב אחר אשר ישמע את הראיות. אולם ובניגוד להלכת עווידה, נקבע כי במקרי הסכמה חלקיים בדמות הסדר טיעון פתוח המשך הדיון בתיק ייוותר בפני שופט המוקד.
עניינו של זיסמן החל אף הוא בדיון מקדמי בפני שופט מוקד, אשר עשה שימוש בסמכות הנתונה לו לפי סעיף 143א לחסד"פ לגשר בין הצדדים. באותו עניין, הגיעו הצדדים להסכמה אודות כתב האישום ונותרו חלוקים בעניין העונש. בטרם הדיון בטיעונים לעונש ביקשה המאשימה שהתיק יידון בפני מותב אחר, וזאת בשל היחשפות שופט המוקד לעמדות הצדדים. תחילה, בקשה זו נדחתה, בהמשך, לאחר שבית המשפט התוודע להלכת עווידה, קיבל את בקשת המאשימה, אך ציין בהערה כי היה מקום ש"המאשימה תשקול עמדתה בכל זאת ותיתן אמון בבית המשפט שיוכל לשמוע את הטיעונים לעונש בתיק על אף הליך הגישור שהתקיים לפניו". על החלטה זו הגיש הנאשם ערעור לבית המשפט העליון, ולאחר דיון במותב תלתא הוחלט על שינוי הלכת עווידה כאמור לעיל, והותרת התיק בפני שופט המוקד-מגשר.
פסק הדין בעניין זיסמן אימץ את עמדת הנאשם. אולם, כפי שהוצג בדוגמה שפתחה את המאמר, מדובר בחרב פיפיות, מאחר שהלכה זו עשויה לפעול בניגוד לאינטרס ההגנה. מעורבות בתי המשפט במשא ומתן בין הצדדים אינה מובנת מאליה, והחלה אך בעשורים האחרונים מתוך גישה ניהולית ובמטרה של חיסכון במשאבים, באמצעות הגישור הפלילי וההליך המקדמי במסגרת ימי המוקד. על מנת לעמוד על טיבה של הלכת זיסמן, ובטרם אדון בפרשנות סעיף 143א(ה) לחסד"פ, אבחן את אופייה של פרקטיקת הסדרי הטיעון והשינוי שחל במידת מעורבות בית המשפט לאורך השנים, מהתרחקות למעורבות. המאמר יטען כי יש במעורבות בית המשפט בהליכים המקדמיים יתרונות לא מבוטלים בהפיכת ההליך להוגן יותר. אך על-אף יתרונות אלו, על המעורבות להיעשות במידה ובמשורה, תוך מתן אפשרות לצדדים לעתור לשינוי המותב ככל שמתעורר חשש למשוא פנים.
Reload document 
Open in new tab