ביטול הרשעה לאור תיקון 113 לחוק העונשין – משיח של חסד לשיח של מידתיות

החלטה על אי-הרשעה (או ביטול הרשעה) נתפשת כיום כחריג ל"כלל הרשעה" וכחסד שעושה בית המשפט עם הנאשם שביצע עבירה. בשורה ארוכה של פסקי דין קבע בית המשפט העליון שהחלטה על אי-הרשעה מוגבלת למקרים שבהם ההרשעה תפגע בשיקומו של הנאשם או תגרום לו נזק קונקרטי ומוחשי בעיקר בהקשר התעסוקתי. רשימה זו באה לקדם הסתכלות אחרת על מוסד אי-ההרשעה, ולפיה מוסד זה צריך להיבחן במסגרת מתחמי הענישה שהוגדרו בתיקון 113 לחוק העונשין. על פי המצב המשפטי הנוהג בישראל נלוות לעצם ההרשעה סנקציות שונות הנובעות מהרישום הפלילי ומהשלכותיו, ועל כן נבקש לטעון שיש להתייחס גם להרשעה עצמה כענישה שצריכה לעמוד במבחן עקרון ההלימה (הנזכר בתיקון 113), שלפיו צריכה להתקיים הלימה בין חומרת העבירה לבין חומרת העונש. על פי הסתכלות זו, ייתכנו מקרים שבהם הרף התחתון של מתחם הענישה יתחיל באי-הרשעה (ובסנקציות הנלוות לה). במקרים כאלה החלטת בית המשפט להימנע מהרשעה לא אמורה להיתפש כחריג וכעשיית חסד מצד בית המשפט, אלא כהכרעה הראויה המתבקשת במסגרת קביעת העונש ההולם לנאשם. מתחם הענישה נקבע בעיקרו לפי נסיבות ביצוע העבירה, ואנו מבקשים לטעון שיש מצבים שבהם נסיבות העבירה, ללא קשר לנתוניו האינדיבידואליים של הנאשם, מובילות להגדרת מתחם ענישה אשר מתחיל ברף התחתון באי-הרשעה, ולעתים אף מצדיקות את סיום ההליך באי-הרשעה המשקפת את העונש ההולם והמידתי לנאשם במקרה הקונקרטי. ההלכה הקובעת כי החלטה על אי ההרשעה צריכה להיות מחזה נדיר בבית המשפט ולהתמקד בפגיעה הקונקרטית של ההרשעה בנאשם, בעייתית מבחינה נורמטיבית ומצמצמת יתר על המידה את המקרים שבהם בתי המשפט מחליטים שלא להרשיע נאשמים. המגמה המצמצמת מחמיצה במקרים רבים את העובדה שהרשעה, מעצם טבעה, עלולה לפגוע באופן לא מידתי בנאשם מבחינה חברתית, בשמו הטוב ובמעמדו. משום כך אנו מציעים לבחון את ההרשעה עצמה במבחן של הלימה ומידתיות, כפי שבתי המשפט בוחנים את המידתיות של הענישה בעקבות תיקון 113 לחוק העונשין. בתחילת הרשימה נסקור בתמצית את המצב המשפטי הקיים כיום, ולאחר מכן נציע את המודל החדש המבוסס על עקרונות תיקון 113 לחוק העונשין וכללי המידתיות של המשפט הפלילי.

להורדת הקובץ לחץ כאן 2019-01-10T08:17:40+03:00