נגד העורר הוגש כתב אישום בחודש אוגוסט 2025, המייחס לו עבירה של מעשה מגונה בקטינה. בתחילה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה ועילות מעצר, ובית המשפט המחוזי הורה על הגשת תסקיר מעצר, אך לאחר ערר קודם הוחלט להכריע בבקשה ללא תסקיר. בסופו של יום, בחודש נובמבר 2025, שוחרר העורר למעצר בפיקוח אלקטרוני במוסד הטיפולי "בית חם" עד לתום ההליכים.
במהלך חודש מרץ 2026 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר וביקש להעבירו ממוסד "בית חם" למעצר בפיקוח אלקטרוני בבית אימו. בית המשפט קמא דחה את הבקשה בו ביום באמצעות "פתקית" מבלי שקיים דיון בנוכחות הצדדים. את החלטתו נימק השופט בכך שחלפו ארבעה חודשים בלבד מאז ההחלטה המקורית ולא התגבשה כל נסיבה חדשה המצדיקה עיון חוזר בסטטוס המעצר. על החלטה זו הוגש הערר הנוכחי לבית המשפט העליון.
במסגרת הערר נטען כי חלוף הזמן מאז קביעת תנאי מעצרו – תקופה של כארבעה חודשים וחצי – מהווה כשלעצמו עילה המצדיקה עיון חוזר והקלה בתנאים. הסניגור הדגיש כי לאורך כל התקופה מרשו שמר על תנאי המעצר ללא הפרות ולא חל שינוי לרעה ברמת מסוכנותו. עוד נטען כי העלויות הכלכליות הגבוהות הכרוכות בשהות במוסד "בית חם", אל מול התמשכות ההליך העיקרי, מחייבות בחינה מחודשת של חלופת המעצר.
היבט מרכזי נוסף בטיעוני העורר נגע לפגם הפרוצדורלי שנפל בהחלטת בית המשפט המחוזי בכך שדחה את הבקשה "על הסף" ובאופן טכני, מבלי לאפשר להגנה לטעון בעל פה ומבלי לקיים דיון פרונטלי, דבר המהווה פגיעה בזכויות הדיוניות. העורר סבר כי בנסיבות אלו, שבהן חלף זמן ניכר, חובה היה על בית המשפט לשמוע את טיעוניו לעומק לפני מתן ההחלטה.
השופט יחיאל כשר ציין כי חלוף "זמן ניכר" הוא עילה מוכרת לבקשה לעיון חוזר, וערך הבחנה בין שתי שאלות נפרדות הפועלות לפי "שעוני זמן" שונים: הראשונה היא עצם החובה לקיים דיון בבקשה, והשנייה היא ההחלטה המהותית האם להיעתר לה. נקבע כי הגם שניתן לדחות בקשות לעיון חוזר ללא דיון במקרים שבהם פרק הזמן שחלף הוא קצר מאוד (כגון 20 יום), לא כך הדבר כשמדובר בתקופה משמעותית יותר.
השופט קבע כי פרק זמן של למעלה מארבעה חודשים אינו מאפשר דחייה של הבקשה ללא קיום דיון בנוכחות הצדדים. לגישתו, מדובר בתקופה המגבשת עילה לכאורית המחייבת את בית המשפט לשמוע את הצדדים בטרם יכריע ולא להסתפק בהחלטה ב"פתקית". עם זאת, סירב השופט להתערב בשאלה המהותית של העברת העורר לבית אימו משום שלא ניתן לקבוע באופן גורף שארבעה חודשים וחצי הם תמיד "זמן ניכר" המצדיק הקלה בתנאים, כשם שלא ניתן לקבוע את ההיפך.
לפיכך, הערר התקבל בחלקו במובן זה שההחלטה שניתנה ללא דיון בוטלה, ובית המשפט העליון הורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שזה יקיים דיון בבקשה לעיון חוזר כמתחייב מהחוק.
Reload document 
Open in new tab