האסיר, המרצה מאסר עולם, שולב בעבר בתוכנית שיקום פרטני והחל לצאת לחופשות סדירות. בשנת 2024 הוא הודח מאגף השיקום בעקבות טענה כי הפר את תנאי חופשתו בכך שביקר במסעדה מחוץ לעיר מגוריו. בהליכים קודמים קבע בית המשפט כי לא הוכח שהעותר ביצע הפרה מכוונת של תנאי החופשה, וכי ייתכן שמדובר באי-הבנה, ולכן נקבע כי המניע העיקרי להדחתו מהשיקום נשמט.
במסגרת העתירה הנוכחית, טענה הסניגורית כי המשך מניעת השיקום הפרטני מאסיר שנקבע לגביו כי לא הפר את הנהלים במכוון, פוגעת שלא כדין באפשרותו להשתחרר שחרור מוקדם. מנגד, טען שירות בתי הסוהר כי מדובר בהחלטה מינהלית סבירה, וכי ועדת השיקום החליטה להשיב את העותר לשיקום קבוצתי בלבד בשל התנהלותו הכללית והצורך בבחינת התקדמותו, מבלי להחזירו בשלב זה לשיקום הפרטני.
בית המשפט בחן את סבירות החלטת ועדת השיקום וקבע כי היא אינה עומדת במבחני המידתיות. השופטת אפרת פינק ציינה כי מרגע שנקבע שיפוטית כי ההפרה מצד העותר לא הייתה מכוונת היה על הרשות להשיבו לשיקום בהקדם. בפועל, האסיר הוחזק מחוץ למסלול השיקום הפרטני במשך למעלה משנה וחודשיים, תוך ששירות בתי הסוהר מציג טיעונים רפואיים שהתבררו כבלתי מבוססים.
בנוסף נקבע כי חלוף הזמן הממושך הפך את הסנקציה שהוטלה על העותר לבלתי סבירה בעליל, והובהר כי גם כאשר לאסיר יש עבר של הפרת נהלים, על הרשות לבחון את מידתיות הענישה וחלוף הזמן ללא הפרות נוספות, מחייב את החזרתו למסלול שיקומי מלא. הוועדה לא סיפקה נימוק משכנע מדוע פרק הזמן הארוך שחלף אינו מהווה ענישה מספקת בגין הטעות שהתגלתה.
לפיכך, קיבל בית המשפט את העתירה והורה לשב"ס להחזיר את העותר לשיקום פרטני בתוך 30 ימים.
Reload document 
Open in new tab