כנגד הנאשמת הוגשו 4 דוחות חניה בנקודות זמן שונות וברחובות מרכזיים בתל אביב. האישומים כללו חניה במקום האסור על פי תמרור "אין עצירה", חניה במקום שלא הותר לסוג הרכב של הנאשמת, וכן העמדת רכב באופן העלול להפריע לתנועה.
הנאשמת הסבירה כי היא משמשת כמטפלת צמודה לנכדה הקטין, הסובל מסוכרת נעורים קשה, וכי הרכב משמש להסעתו לצרכים רפואיים. לטענתה, כל העצירות המפורטות בדוחות בוצעו בעקבות התראות חירום של חיישן המותקן בגופו של הנכד, המתריע על נפילת סוכר דרסטית (היפוגליקמיה) המהווה סכנת חיים מיידית המחייבת עצירה והזרקה בו-במקום. אומנם, כך הסבירה, ניסתה ככל הניתן למצוא חניה חוקית או לעצור במקום שאינו מפריע לתנועה, אך בנסיבות של "צבע אדום" רפואי, נאלצה לעצור במיקום הקרוב ביותר.
לתמיכה בגרסתה הגישה הנאשמת מסמכים רפואיים מטעם פרופ' לוי יצחק אשר הסבירו את חומרת המחלה ואת הצורך בטיפול פיזי מיידי של הורה או מטפל בעת קבלת התראה מהחיישן. ראיה מכרעת הייתה ההתאמה המדויקת שנמצאה בין לוחות הזמנים של ההתראות באפליקציה הרפואית לבין השעות והדקות המדויקות שבהן נרשמו דוחות החניה על ידי הפקחים.
ב"כ המדינה שביקשה להרשיע את הנאשמת הדגישה כי מדובר בעבירות של "אחריות קפידה", שבהן עצם ביצוע המעשה מספיק להרשעה ללא צורך בהוכחת כוונה פלילית. בנוסף הועלו ספקות לגבי אחד האירועים ברחוב דיזנגוף, שם נטען כי הנאשמת נצפתה יושבת עם חברה, אך הנאשמת הבהירה בתגובה כי מדובר היה בשיא הטיפול הרפואי שבו נאלצה להזריק לנכד כשהוא שוכב על הרצפה.
השופט נמרוד אשכול קיבל את גרסת הנאשמת במלואה וקבע כי פעלה ללא דופי. הוא ציין כי עדותה הייתה מהימנה ביותר, נתמכה בראיות טכנולוגיות מוצקות, והיא הוכיחה שעשתה כל שביכולתה כדי להימנע מביצוע העבירה בתנאים שנוצרו.
מעבר לכך, השופט ניתח את המקרה תחת "סייג הצורך" (סעיף 34יא לחוק העונשין), המגן על מי שמבצע עבירה כדי להציל חיים מסכנה מוחשית, ומצא כי כל חמשת תנאי הסייג התקיימו: המעשה היה דרוש באופן מיידי, נועד להגן על שלמות גופו של הנכד, נבע מסכנה מוחשית וקיימת בשטח, והיה סביר בנסיבות העניין שכן לא הייתה לנאשמת דרך חוקית אחרת לפעול באותה שנייה גורלית.
השופט הדגיש בנימוקיו כי לא ניתן לצפות מאדם לעמוד בנטל שכנוע כבד מדי במקרים כאלו, וכי בנסיבות שבהן עומדים חיי אדם מול חוקי חניה, האינטרס המוגן של הצלת חיים גובר. הנאשמת פעלה במידתיות בכך שבדקה חלופות חניה לפני העצירה ופינתה את המקום מיד עם סיום הטיפול, ובכך הוכיחה כי לא ביקשה לזלזל בחוק אלא לפעול מתוך דוחק רפואי בלתי נמנע.
נוכח האמור לעיל הורה השופט על זיכויה של הנאשמת מהעבירות המפורטות בכתבי האישום.
Reload document 
Open in new tab