שם השופט/ת: גילה ספרא-ברנע
בית המשפט הורה על סילוק ידה של אישה מדירת מגורים הרשומה בבעלות חמה, לאחר שקבע כי לא הוכחה "כוונת שיתוף ספציפית" או השקעה כספית מצד האישה. הדירה בבעלות קניינית של החם שנתן לבני הזוג רשות מגורים חינם. רשות כזו ניתנת לביטול בכל שלב. הרשות בוטלה כדין עם הגשת התביעה, ובהיעדר הוכחת השבחה מצדה, האישה אינה זכאית לפיצוי.
רקע עובדתי: תביעת פינוי שהגיש אביו של האיש ("החם") נגד האישה (כלתו לשעבר) לסילוק ידה של האישה מדירת המגורים הנמצאת במקרקעין שבבעלותו. בעוד האישה, הגישה תביעה הצהרתית, לאיזון משאבים ופירוק שיתוף נגד האיש (בעלה לשעבר) והחם. האישה בסיכומיה ובהתנהלותה בתיק זנחה את התביעה לאיזון משאבים, מלבד בעניין הדירה. בנוגע לדירה האישה טוענת כי היא זכאית למחצית הזכויות בה. רקע: הצדדים מוסלמים, מיד לאחר נישואיהם ב-2011, עברו בני הזוג להתגורר בדירה בניין ישן שהזכויות בו רשומות ע"ש החם ואחיו מכוח ירושה. בשנת 2016 הבניין נהרס ונבנה מחדש, בתקופת הבנייה בני הזוג התגוררו בדירה שכורה, ולאחר מכן עברו לגור בדירה מושא המחלוקת. האישה מתגוררת עד היום בדירה בקומה למעלה עם ילדיהם המשותפים, והאיש מתגורר למטה עם הוריו.
דיון משפטי: ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את תביעת החם ודחה את תביעת האישה מאחר ולא נערך הסכם ממון בין בני הזוג, חל עליהם ההסדר הקבוע בסעיף 5 לחוק הקובע כי נכסים חיצוניים מוחרגים מאיזון הנכסים הכולל. יחד עם זאת, בפסיקה נקבע, כי ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית ב"נכס חיצוני" מכוח הדין הכללי – דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות וכיו"ב. אף שהנטל להוכחת שיתוף ספציפי ביחס לדירת מגורים הופחת, נקבע שלא די לעניין זה בקיומם של חיי נישואין, אף אם הם ממושכים. במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף.
במקרה דנא יש לבדוק איזה יחס משפטי יש לתת לבית המגורים שבמחלוקת, וזאת כאשר החלקה עליה נבנה בית המגורים כלל לא הייתה שייכת למי מן הצדדים, אלא בבעלות החם. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין קובע כי רישום הזכויות במקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לזהות הבעלים של המקרקעין, ועל כן הנטל לסתור את הרישום כבד. ובענייננו כבד יותר מאחר ואין מדובר בנכס הרשום ע"ש מי מבני הזוג. כאשר הרישום הוא "חיצוני" לתא המשפחתי, נטל ההוכחה הנדרש הינו גבוה יותר – נדרשת הוכחה ממשית וכבדת משקל שהבית, אשר לא רשום על שם מי מבני הזוג, אכן שייך להם.
במקרה דנא האישה לא הוכיחה כי הדירה הובטחה לה או אפילו לאיש על ידי החם; אין בידי האישה כל ראייה להשקעתה בבניית הדירה, לא הוצאות ששולמו ולא אסמכתאות להכנסות שיאפשרו חיסכון כספים עבור בניית הדירה. לעומת זאת, החם צירף חשבוניות המוכיחות את השקעתו בבניית הבניין.
ביהמ"ש דוחה את ההסתמכות על רישום האיש עם שתי אחיותיו והדודים בנוסף לחם בהיתר הבניה, כמעידה על זכויות מעבר לבר-רשות. ציון שם של אדם בהיתר בנייה אינו מהווה הוכחה לבעלות קניינית בנכס. מדובר במסמך תכנוני שיש בו להעיד על זכויות חזקה ושימוש.
ביהמ"ש התרשם כי הזכות שניתנה לאישה מהחם, הינה מסוג "בר רשות", דהיינו זכות מגורים ללא תמורה וללא הגבלת זמן. בהתאם לפסיקה, זכות כזו היא לעולם הדירה וניתנת לביטול בכל שלב. כשבמקרה דנא הזכות בוטלה רק עובר להגשת תביעת סילוק היד.
ככל והאישה הייתה מוכיחה כי הבית שייך לאיש, אפשר שלאישה היה מגיע החזר מההשקעה שהשקיעו שני הצדדים בבית (או לחלופין היו מגיעות לה מחצית מהזכויות בבית), אולם במקרה זה לא הוכח, כאמור, כי הבית ניתן לאיש לבדו או לבני הזוג. גם לא נטען כי בוצעו שיפוצים בבית מאז בנייתו. עוד צוין כי בהתאם לפסיקה העכשווית והמחייבת אין עוד מקום לפסוק פיצויי הסתמכות אלא רק פיצוי בגין השבחה מוכחת של מקבל הרשות במקרקעין מבעל המקרקעין. עוד הוער. האפשרות שהופיעה בפסיקה המתייחסת לחלוקה לא שיוונית בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון אינה מתאימה למקרה דנן, בו לא מדובר על נכס חיצוני השייך לאחד מבני הזוג אלא בנכס שנמצא בבעלות החם, אבי האיש. בנסיבות אלה לא מצאתי בסיס להקנות לאישה זכויות כלשהן בדירה או לפיצויים. נוכח כל האמור בהינתן כי הבית שייך לחם, בהיעדר הוכחת השבחה מצד האישה, נקבע כי האישה אינה זכאית לפיצוי. בהינתן משך המגורים ומגורי הקטינים עם האם, ביהמ"ש נותן לאישה ערכה של 4 חודשים לסילוק היד והחזרת הדירה לחזקת החם. האישה תשלם לחם הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 12,000 ₪ בצירוף מע"מ ולאיש בסך 8,000 ₪ בצירוף מע"מ.
תלהמ 17970-04-23 ח.א נ' מ.ק (ניתן ביום: 1.1.26)
Reload document 
Open in new tab