השופטים: אברהים בולוס, מאזן דאוד, ניצן סילמן
למערער: עו"ד תמי אולמן
ביום 15.3.21 הוגש כתב אישום כנגד המערער בן ה-64 לפיו ביום 11.9.19 עת שימש המערער אח אחראי משמרת במחלקה המשפטית בבית החולים "שער מנשה" בה מאושפזים אנשים הסובלים ממחלות נפש, תקף מטופל במקום לאחר שזה דיבר בטלפון הסלולרי שלו בשעת חלוקת התרופות וסירב לפתוח את פיו לצורך בליעת תרופתו, התפרע והתנגד. בשלב זה נחלץ איש הצוות חי ואזנה לעזרת המערער ושניהם הובילו את המתלונן אל חדר המשמש לקשירת מטופלים, השכיבו אותו על מיטה ולאחר שפתח את פיו כדי להראות למערער שנטל את התרופה, אמר לו המערער שהוא יכול לצאת מן החדר. ואולם, לאחר שהמטופל שוחרר מאחיזתם, התיישב על המיטה ועשה תנועה חדה עם ידו לכיוונו של חי. בתגובה לכך אחזו אנשי הצוות אליהם התווסף עובד נוסף, את המטופל, השכיבו אותו במטרה לקשרו והמערער אחז בראש המטופל מאחור ומשך אותו בעוצמה לעבר המיטה והשלושה השלימו את קשירתו למיטה.
לאחר חמישה דיוני הוכחות אשר במהלכם נשמעו מרבית ראיות התביעה, הודיע המערער ביום 22.6.23 כי הוא חוזר בו מכפירתו, הודה בעובדות כתב האישום במלואן ועתר להפנייתו לשירות המבחן לקבלת תסקיר שיבחן סיום עניינו ללא הרשעה. בתסקיר צויין כי הנאשם, אב ל-5 ילדים אשר הושעה מעבודתו, טען כי חשש שהמתלונן יתקוף אותו והביע צער ותחושת בושה על מעשיו. נוכח הליך טיפולי מוצלח והערכה כי לא מדובר באדם בעל דפוסי התנהגות אלימים, המליצה קצינת המבחן על הטלת צו של"צ בהיקף של 300 שעות ועונשים נלווים. בכל הנוגע להרשעה הומלץ כי תישקל בחיוב האפשרות של אי הרשעתו נוכח העובדה שמדובר בעבירה ראשונה אותה ביצע המערער בגיל מבוגר אחרי שנות עבודה רבות, ועל מנת שלא לפגוע באפשרותו לעבוד כאח סיעודי גם בעתיד.
בפסק דינה מיום 29.3.24 ציינה השופטת רקפת סגל מוהר כי אמנם מדובר בהסתבכותו הפלילית האלימה הראשונה והיחידה של המערער, אולם המדובר במי שתקף את המתלונן פעם אחר פעם בסיטואציה שבה עלה בבירור כי בוצעה שלא לצורך, גם אם בשלב שלפני כן התנהג המתלונן עצמו באופן מתריס או מקומם. לאור האמור קבעה השופטת כי במקרה זה גובר האינטרס הציבורי במיגור עבירות מסוג זה כלפי חסרי ישע, הרשיעה את המערער בעבירה שיוחסה לו ודנה אותו ל-3 חודשי מאסר על תנאי, פיצוי למתלונן בסך של 3,000 ₪, צו מבחן וצו של"צ בהיקף של 300 שעות. בפני בית המשפט המחוזי ערעור ביחס להרשעה.
הסניגור טען כי לא ניתן משקל ראוי להודאת המערער במיוחס לו, לבקשתו לפצות את המתלונן, לעדי האופי שהובאו מטעם ההגנהולעובדה שעצם הפניית מרשו לשירות המבחן חרף התנגדות המשיבה, יצרה ציפייה/ הסתמכות לפיה במידה וישתף פעולה עם שירות המבחן והתסקיר בעניינו יהיה חיובי, ההחלטה תהיה "ברוח" התסקיר אשר בסופו של יום לא ניתן לו משקל ראוי. לבסוף נטען כי מדובר בעבירה מסוג עוון שהחוק מאפשר את סיום ההליך בהסדר מותנה ללא הרשעה.
השופט ניצן סילמן קבע כי נוכח העובדה המטופל, גורם מוחלש בחברה הזקוק להגנה, נפגע על ידי מי שאמון על בטחונו, מציב את האינטרס הציבורי ברף גבוה ואין בהליך השיקומי שעבר המערער ובנסיבותיו האישיות כדי להטות את הכף באופן שיוביל לביטול הרשעתו. צויין כי לא בכל מקרה בו צפויה פגיעה בנאשם יטה בית המשפט שלא להרשיעו בדין, אחרת נחטיא את המטרה ובנוסף, לא הוכח במקרה דנן כי הרשעה תפגע פגיעה מהותית וקונקרטית בשיקומו של המערער. הדברים אמורים במיוחד נוכח קרבת המערער לגיל פרישה והיעדר אסמכתא לכך שהרשעה תגדע אפשרות תעסוקה.
אשר לטענה בדבר סעד מן הצדק בגין אי הפניית המערער להליך של הסדר מותנה נקבע כי לא הורם הנטל הראייתי להוכיח כי בנסיבות דנן, נכון היה להעביר את הטיפול להליך שכזה. תקיפות המתלונן מקום בו ניתן היה לרסנו ללא צורך בשימוש בכוח ובאלימות, מביאים למסקנה כי האינטרס הציבורי מטה את הכף שלא לסגור את התיק בהסדר מותנה. לבסוף, מדובר בנאשם כבן 65 ערב הגיעו לגיל גמלאות ובהינתן ששיקום צופה פני עתיד, ולא פני עבר, סבורני כי קשה להלום טענות של פגיעה בשיקום. לאור האמור, אין מקום להיעתר לדרישה של אי הרשעה ודין הערעור להידחות.
השופט מאזן דאוד ציין כי אומנם אין ולא יכולה להיות מחלוקת בדבר חומרת העבירה שבוצעה כלפי חסר ישע ע"י מי שהיה אמון על הטיפול בו, אך לאור נסיבות ביצוע העבירה, העובדה שמדובר במקרה חריג שבו קיים חשש ממשי לפגיעה בפרנסת המערער ושיקומו, לאור פרק הזמן שחלף ממועד ביצוע העבירה וההירתמות להליך הטיפולי, שיקולי השיקום גוברים על שיקולי האינטרס הציבורי שבענישה מרתיעה. לפיכך, יש לקבל את הערעור ולבטל את ההרשעה.
השופט אברהים בולוס שהחליט להצטרף לתוצאה אליה הגיע השופט דאוד הוסיף כי הנימוק המרכזי שעמד ביסוד מסקנת ביהמ"ש קמא מקורו בנסיבות ביצוע העבירה שהודגשו לא אחת בהחלטה התביעה, בהכירה את הנסיבות ועל יסוד חומר הראיות שהונח לפניה, בחרה ליחס למערער בכתב האישום את העבירה של תקיפה סתם ולא עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות למשל, ולכן אין זה הוגן לצאת מנקודת הנחה, על יסוד הנסיבות המתוארות בכתב האישום, לביצועה של עבירה חמורה יותר שאין לה זכר בכתב האישום, ומהנחה זו לגזור את התוצאה. כמו-כן, מאחר והעבירה בה הורשע המערער היא מסוג עוון, רשויות התביעה מוסמכות לסגור תיק חקירה בעבירות מסוג זה בעילה של "סגירה בהסדר". נוכח האמור והמלצת שירות המבחן הרי שהאפשרות המסתברת לפיה המערער יפוטר מעובדתו בסיום ההליך המשמעתי נגדו, עולה לכדי חשש ממשי שהסתברות התממשותו היא גבוהה.
נוכח האמור, הוחלט ברוב דעות, לקבל את הערעור ולבטל את הרשעת המערער וכפועל יוצא לבטל את רכיב המאסר על תנאי שהוטל עליו.
ע"פ (המחוזי – חיפה) 28960-04-24 שרקייה נ' מ"י, ניתן ביום 7.10.2024
Reload document 
Open in new tab