ההליך הפלילי בישראל ובשאר מדינות המשפט האנגלו-אמריקני מורכב משני שלבים עיקריים. שלב ראשון, שבו מכריע בית המשפט בשאלת האשמה ואשר מסתיים בהכרעת הדין; שלב שני, שבו גוזר בית המשפט את עונשו של הנאשם שהורשע ואשר מסתיים בגזר הדין. חלוקה זו מוצאת ביטוי לא רק בהסדר הפרוצדורלי הסטטוטורי ובפסיקה, אלא גם בספרות המדעית ובאקדמיה. בשונה ממרבית שיטות המשפט האנגלו-אמריקניות, למרות ההפרדה בין השלבים, בישראל אותו שופט דן בשני השלבים והוא זה שמנהל את הדיון ומקבל את ההחלטה בכל אחד מהשלבים.
לסדר הכרונולוגי של ההליך הפלילי הכולל הפרדה בין שני השלבים נודעת חשיבות מעשית רבה, כפי שמציינת המלומדת הורוויץ:
"ראשית, לעצם קיומה של ההרשעה נודעת חשיבות פסיכולוגית, שכן היא יוצרת סטטוס קוו פונקציונלי המקל על בית המשפט לדון בעונש. שנית, ההבחנה בין שלבי המשפט הפלילי מאפשרת את ייעולו וקיצורו של ההליך, משום שבמקרים המסתיימים בזיכוי בית המשפט יכול שלא להתייחס לסוגיות הכרוכות בעונש. נוסף על כך, הדיון הנפרד בגזר הדין מאפשר להשקיע תשומת לב ממוקדת בשאלת העונש, על יסוד אינפורמציה רבה ואיכותית יותר. הסדר הכרונולוגי של ההליך גם תורם להגנה על האינטרסים של הנאשם בכך שפרטיותו של נאשם המזוכה בדין לא נפגעת כתוצאה מחשיפת פרטים על עברו וחייו האישיים. כמו כן, ההסדר הקיים גם מיטיב עם נאשם הנמצא חייב בדין, שכן הוא יכול לכפור באחריותו בשלב הראשון של המשפט, ואילו במהלך הטיעון לעונש להתעמת עם אופי העברה, היקפה וחומרתה, בלא שטענותיו יסתרו את הכחשתו המקורית".
לאחר שהוכרע דינו של הנאשם ואם הוא אכן מורשע, מתחיל שלב גזירת הדין. שלב זה נפתח בהבאת ראיותיו של התובע לעניין העונש ולאחריו רשאי הנאשם לשאת דברים ולהביא את ראיותיו שלו להקלה בעונש. נוסף לכך, רשאי בית המשפט, לאחר שנתן לנאשם הזדמנות להשמיע את טענותיו בעניין, לצוות על הבאתן של ראיות נוספות לעניין העונש. בגמר הבאת הראיות, טוענות התביעה וההגנה לעניין העונש. שלב גזירת הדין מסתיים כאשר בית המשפט גוזר את דינו של הנאשם.
בשיטת המשפט הישראלית התפישה הרווחת היא כי הראיות לעונש אינן חייבות להינתן "בדרכי הראיות המקובלות". כך הבחין בית המשפט העליון, בעניין נואורה, בין דרכי ההוכחה בכל אחד מהשלבים, בציינו כי בשלב בירור האשמה חלות "דרכי הוכחה מלאות", להבדיל מאלה הנהוגות לצורך גזר הדין.
במאמר זה אטען כי יש להחיל את דיני הראיות בשלב הענישה, תוך התאמתם להליך גזירת הדין ולתכליותיו, כפי שמקובל בשיטות משפט רבות אחרות. לעמדתי יש לקבוע כללים ראייתיים ונטלי הוכחה בעת בירור הנסיבות הרלוונטיות לעונש הגם שהם עשויים להיות ייחודיים ומותאמים לאופיו של הליך גזירת הדין וההכרעות המתקבלות בו.
Reload document 
Open in new tab