בינואר 2019 פורסם ברשומות תיקון מס' 87 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: תיקון 87; החסד"פ), שעניינו רפורמה מהותית בכל הקשור למשכי הזמן לטיפול בהליכים פליליים – הן ביחס להתיישנות של עבירות פליליות ושל עונשים (פרקי זמן שלאחר שחלפו לא ניתן עוד להעמיד לדין או להפעיל עונש מאסר שהוטל על אדם), והן ביחס לפרקי הזמן המירביים להליכי חקירה והעמדה לדין.
תיקון זה מיזג למעשה ארבע הצעות חוק שונות שנדונו יחד במהלך חקיקתי מורכב שהביא לשינוי משמעותי במערך האיזונים הרגיש של האינטרסים השונים, המנוגדים לעיתים, של כל המעורבים בהליכים הפליליים: נפגעי העבירה, חשודים, נאשמים, ומערכת אכיפת החוק.
מבט-על על ארבע הצעות החוק שמוזגו לבסוף לכדי תיקון אחד מגלה, על פניו, את האינטרסים השונים: מן העבר האחד, הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק ממשלתית, מסגרתה התבקש תיקונם של סעיפים 9 ו-10 לחסד"פ, העוסקים בהתיישנות עבירות ועונשים בדין הפלילי. בהצעה זו ביקשה הממשלה לערוך שינויים משמעותיים בדיני ההתיישנות, שעיקריהם עיגונה של שלילת האפשרות להתיישנות בעבירת רצח; הארכת תקופת ההתיישנות בעבירות חמורות מסוימות; הארכת תקופת התיישנות על ביצוע עונשים; הסדרת המגבלות על מרוץ ההתיישנות והפסקתו בשל פעולות חקירה, בהתאם לחומרת העבירה, ובכפוף לאפשרות של הארכת תקופת ההתיישנות במקרים פרטניים; וקביעת פרקי זמן סטטוטוריים שלא יימנו כלל בתקופת ההתיישנות.
מן העבר האחר, הונחו שלוש הצעות חוק פרטיות ביוזמת חברי כנסת שונים אשר ביקשו לעגן בחקיקה, לראשונה, את חובתן של רשויות החקירה והאכיפה לסיים את טיפולן בתיקי חקירה בגדרם של פרקי זמן מוגבלים.
הדיון בארבע הצעות החוק אוחד, בסופו של דבר, לכדי תוצאה סופית שנועדה לאזן בין האינטרס של רשויות החקירה והאכיפה בהגמשת הסדרי ההתיישנות הקיימים כדי לאפשר להן מסגרת זמנים ריאלית על מנת למצות את החקירות ואת הליכי קבלת ההחלטות בתיקי חקירה, לבין האינטרס של חשודים ונאשמים מזה ונפגעי עבירה מזה לכך שקבלת ההחלטות בתיקי החקירה הנוגעים לעניינם תיעשה בגדרו של פרק זמן מוגדר וקבוע ולא תימשך לכדי שיהוי ההופך לעינוי דין כשלעצמו.
תיקון החקיקה, שנחקק בסופו של דבר כמיזוג של ארבע הצעות החוק השונות, נכנס לתוקפו בחודש אוקטובר 2019 וביטא את העיקרון המנחה של שני צדדי המתרס: מחד גיסא, הוגבלה האפשרות להארכת תקופות ההתיישנות ללא קץ בעקבות ביצוע פעולות חקירה, ולצורך כך נקבעו פרקי זמן מוגבלים להארכת תקופת ההתיישנות. במקביל, הוארכו תקופות ההתיישנות בעבירות חמורות; בעבירות מורכבות; ובעבירות בהן מצויה ראית זיהוי ביומטרית בידי הגוף החוקר. מאידך גיסא, נקבעה בחוק הוראה כללית בדבר הגבלת משך הליכי החקירה וההעמדה לדין, בהתאם לנהלים שיגובשו לעניין זה מטעם היועץ המשפטי לממשלה או יאושרו על ידו, ונקבע כי לא יוגש כתב אישום כנגד אדם אם חלפו תקופות אלה, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה .
בעוד שהוראות ההתיישנות מקימות מחסום דיוני ברור מפני העמדה לדין במקרים שאינם נופלים בגדר החריגים למניין מרוץ ההתיישנות, הרי שההוראה בדבר הגבלת משך חקירה, שעוגנה בסעיף 57א לחסד"פ, היא אינה מוחלטת באופייה ומותירה פתח להעמדה לדין, כל עוד ניתנה לכך הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה. עם זאת, הוראה זו יכולה לשמש בסיס להעלאת טענות כבדות משקל בהליכים פליליים, החל מטענות לביטול כתבי אישום שנפל בהם פגם משום שהוגשו בחוסר סמכות, בהיעדר האישורים הדרושים לפי החוק; דרך טענות לביטול כתבי אישום מחמת שיהוי; וכלה בעתירה למתן ביטוי לעמדת המחוקק בהיבטים נוספים בתיק, כגון הענישה.
Reload document 
Open in new tab