בהמשך לכך דחתה ועדת הערר את תביעת אלמנתו של המנוח, סוהר לשעבר, להכרה בזכויותיה כבת משפחה - לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה. וועדת הערר קבעה כי לא רק שלא הוכח כי המנוח החל לעשן או הגביר העישון בעקבות כאבים מפציעתו המוכרת אלא תהתה, מדוע, יש לייחס את העישון דווקא לכאבים כתוצאת הנכות המוכרת ולא לשאר מכאוביו? עוד ציינה ועדת הערר כאן כי עלה מהראיות שהמנוח ידע כי העישון מסוכן לבריאותו, ובמקרה הנדון אין כל טענה כי הפגיעה העורית - בגינה נקבעה הנכות המוכרת - גרמה לפגיעה כלשהי בכוח הרצון או בתובנה של המנוח.
ועדת הערר: נכותו של המנוח, למרות שגרמה לו כאבים, לא היוותה העילה להתגברות העישון ובסופו של דבר למותו מסרטן הריאה