הרכב השופטים: יצחק עמית, נעם סולברג, דפנה ברק־ארז
פסק הדין עוסק בחוקיות המדיניות שהונהגה לאחר אירועי 7 באוקטובר 2023, ולפיה נאסרו באופן גורף ביקורי נציגי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום אצל אסירים ביטחוניים פלסטינים המוחזקים בידי שירות בתי הסוהר וצה"ל, וכן נאסרה העברת מידע בעניינם לידי הארגון. העתירה הוגשה על ידי האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם, המוקד להגנת הפרט ועמותת גישה, אשר טענו כי מדובר במדיניות חסרת בסיס חוקי הסותרת את הדין הישראלי ואת המשפט הבינלאומי ההומניטרי. בית המשפט נדרש לבחון האם ניתן להצדיק את האיסור הגורף על רקע מצב הלחימה, צורכי הביטחון והמאמצים להשבת החטופים, או שמא מדובר בפגיעה בלתי חוקית בזכויות יסוד ובמחויבויותיה של ישראל כלפי עצורים ואסירים. בסופו של דבר התקבלה העתירה, הצו על תנאי הפך למוחלט, ונקבע כי המדינה לא הצליחה להצביע על מקור סמכות מספק להמשך המדיניות הגורפת.
רקע עובדתי: במשך עשרות שנים אפשרה מדינת ישראל לנציגי הצלב האדום לבקר אסירים ביטחוניים פלסטינים, לקיים עמם שיחות פרטיות, להעביר מידע אודות מקום החזקתם ולסייע בשמירה על קשר עם בני משפחותיהם. מדיניות זו נשענה הן על פרקטיקה ארוכת שנים והן על התחייבויות שונות שקיבלה ישראל על עצמה לאורך השנים במסגרת דיני הלחימה והמשפט ההומניטרי. עם פרוץ המלחמה הוחלט להפסיק לחלוטין את ביקורי הצלב האדום ואת העברת המידע אליו, וזאת ללא פרסום החלטה מפורטת וללא קביעת מסגרת נורמטיבית חדשה שתסדיר את האיסור.
העתירה הוגשה לאחר שפניות חוזרות של ארגוני זכויות האדם ליועצת המשפטית לממשלה, לפרקליטה הצבאית הראשית ולגורמים נוספים לא נענו. העותרים טענו כי במקביל להפסקת ביקורי הצלב האדום חלה החמרה משמעותית בתנאי הכליאה של אסירים ביטחוניים, וכי דווקא בתקופה זו גובר הצורך בפיקוח של גורם בינלאומי ניטרלי. עוד הודגש כי חלק מהעצורים, במיוחד אלה שנעצרו ברצועת עזה והוחזקו מכוח חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, היו מנותקים כמעט לחלוטין מהעולם החיצון ואף ממפגש עם עורכי דין.
במהלך התקופה ניסתה המדינה לגבש מנגנון חלופי לביקורי הצלב האדום. בין היתר נדונה אפשרות למנות שופט ישראלי בדימוס ושני בעלי תפקידים זרים שיבצעו ביקורות במתקני הכליאה במקום נציגי הארגון הבינלאומי. ואולם, מתווה זה לא הבשיל לכדי הסדר מחייב ובסופו של דבר נזנח. גם לאחר השבת מרבית החטופים לישראל המשיכה המדינה לעמוד על המדיניות המגבילה, אם כי בשלב מסוים הודיעה על צמצום מסוים של האיסור בנוגע למסירת מידע חלקי על עצורים מסוימים. לדעת בית המשפט, גם שינוי זה לא פתר את הבעיות המשפטיות שעמדו בבסיס העתירה.
דיון משפטי: התמקד בשאלת מקור הסמכות של המדינה למנוע באופן גורף את ביקורי הצלב האדום ואת העברת המידע אליו. השופטת ברק־ארז פתחה את הדיון בסקירת מעמדו הייחודי של הצלב האדום במשפט הבינלאומי ההומניטרי. היא הדגישה כי פעילות הארגון כלפי עצורים ואסירים באזורי סכסוך מזוין אינה בגדר הטבה גרידא אלא מרכיב יסודי במנגנוני ההגנה ההומניטריים שהתפתחו לאחר מלחמת העולם השנייה. בהקשר זה נסקרו הוראות אמנת ג'נבה הרביעית, ובפרט הסעיפים העוסקים בביקורי הצלב האדום אצל עצורים ובהעברת מידע אודותיהם. בית המשפט עמד על כך שהוראות אלה נועדו למנוע היעלמותם של עצורים, להבטיח פיקוח חיצוני על תנאי החזקתם ולצמצם את הסיכון לפגיעה בזכויותיהם הבסיסיות.
העותרים טענו כי סעיפים 136–143 לאמנת ג'נבה הרביעית מטילים חובה ברורה לאפשר לצלב האדום גישה לעצורים ולהעביר לו מידע בעניינם. המדינה, לעומת זאת, לא הציגה עמדה משפטית סדורה הסותרת טענה זו. בית המשפט אמנם נמנע מלקבוע באופן גורף את מלוא היקפן של החובות הבינלאומיות במקרה הקונקרטי, אך הדגיש כי לאורך עשרות שנים הכירה ישראל בעצמה במחויבויות אלה ויישמה אותן הלכה למעשה. היסטוריה נורמטיבית זו קיבלה משקל משמעותי בניתוח פסק הדין. השופטת ברק־ארז בחנה גם את הטענה שלפיה ניתן להצדיק את האיסור מכוח החריגים הקבועים באמנת ג'נבה הרביעית. העותרים טענו כי החריג של "הכרח צבאי" מאפשר סטייה זמנית ומצומצמת בלבד, ואינו יכול להצדיק איסור גורף ומתמשך החל על אלפי עצורים. בית המשפט מצא כי המדינה לא הצליחה להראות כיצד האיסור הרחב עומד בתנאים המצומצמים של חריג זה, במיוחד כאשר חלפו למעלה משנתיים מאז תחילת המלחמה והמדיניות נותרה בעינה ללא בחינה פרטנית.
סוגיה נוספת שנדונה בהרחבה הייתה שאלת הקשר בין מצב החטופים הישראלים ברצועת עזה לבין זכויותיהם של האסירים הביטחוניים המוחזקים בישראל. המדינה הדגישה כי חמאס מנע ביקורים של הצלב האדום אצל החטופים ולא העביר מידע על מצבם, וכי מדיניותה נועדה בין היתר להפעיל לחץ להשבתם. בית המשפט הכיר בחומרת ההפרות שביצע חמאס ובסבל העצום שנגרם לחטופים ולמשפחותיהם, אך קבע כי אין בכך כדי ליצור מקור סמכות משפטי לשלילת זכויות מאוכלוסיית אסירים רחבה המצויה במשמורת ישראל. נקבע כי מחויבויותיה המשפטיות של מדינת ישראל אינן תלויות בהתנהלותו של ארגון טרור, וכי אין מקום להחיל מנגנון של הדדיות בתחום ההגנה על זכויותיהם הבסיסיות של עצורים.
בית המשפט הקדיש חלק ניכר מפסק הדין לבחינת עקרונות המשפט המינהלי הישראלי. הודגש כי כל פגיעה בזכויות יסוד מחייבת מקור סמכות ברור ומפורש. במקרה זה התקשתה המדינה להצביע על הוראת חוק המסמיכה אותה להטיל איסור גורף ומתמשך על ביקורי הצלב האדום. השופטת ברק־ארז קבעה כי לא ניתן לבסס מדיניות כה רחבה על הוראות כלליות בדבר ניהול בתי הסוהר או על שיקולים ביטחוניים כלליים שלא עוגנו בהחלטה מנהלית מסודרת. העובדה שהמדיניות הופעלה במשך תקופה ארוכה ללא הסדר נורמטיבי ברור פעלה לחובת המדינה.
בהמשך נדונה שאלת המידתיות. בית המשפט ציין כי גם אילו הייתה קיימת סמכות עקרונית להגביל ביקורים של הצלב האדום, עדיין היה צורך להראות כי מדובר באמצעי מידתי. בהקשר זה הודגש כי המדינה כלל לא בחנה חלופות פוגעניות פחות, כגון הגבלות נקודתיות, ביקורים בפיקוח מוגבר או הסדרים חלקיים. תחת זאת נבחר הפתרון הקיצוני ביותר – שלילה מוחלטת של כל ביקור ושל כל העברת מידע. מצב זה הקשה עוד יותר להצדיק את המדיניות.
בסופו של דבר קיבל בית המשפט את העתירה והפך את הצו על תנאי למוחלט. נקבע כי האיסור הגורף על ביקורי נציגי הצלב האדום אצל אסירים ועצורים פלסטינים, וכן האיסור על העברת מידע בעניינם, אינם יכולים לעמוד במתכונתם הנוכחית. פסק הדין מבסס מחדש את העיקרון שלפיו גם בתקופות מלחמה ומשבר ביטחוני חמור מחויבות רשויות המדינה לפעול מכוח סמכות חוקית, לכבד את עקרונות המשפט הבינלאומי ההומניטרי ולהגן על זכויותיהם הבסיסיות של מי שמצויים במשמורתן. הוא מדגיש כי שיקולי ביטחון חשובים ככל שיהיו אינם פוטרים את המדינה מחובת ההנמקה, מהצורך במקור סמכות ברור ומהחובה להפעיל את סמכויותיה באופן מידתי ומבוקר.
בגצ 1537/24 האגודה לזכויות האזרח בישראל, רופאים לזכויות אדם - ישראל ואח' נגד ממשלת ישראל, שר הביטחון ואח' (ניתן ביום: 3.6.26)
Reload document 
Open in new tab