בית המשפט העליון ניצל הליך משפטי בעניין התלייה זמנית של כתב הרשאה של מכון רישוי על מנת להעיר שתי הערות מרכזיות: (1) על בתי המשפט לעניינים מנהליים ככלל, להשתמש באמות מידה ברורות, ולהימנע מעשות שימוש במושגי שסתום עמומים. בהמשך לכך ביקר העליון את הערכאה הדיונית שמחד גיסא קבעה, כי ההחלטה מצויה במתחם הסבירות, ומאידך גיסא קבעה, כי אינה מידתית, תוך עירוב מין (מידתיות) בשאינו מינו – הפליה ו – (2) היה על בית המשפט קמא לדחות על הסף את עתירת עובדי המכון (שהוגשה במשותף עם עתירת המכון) שכן בעל הדין המתאים לנהל את ריבו מול הרשות, הוא המכון, שנפגע ישירות מהחלטתה, ולא עובדיו.
