העותרות יצאו כנגד התקנות אשר מצד אחד אוסרות באופן מוחלט על אולמות אירועים לקיים פעילות ואילו מהצד שני מאפשרות למחזיק במקום שאינו ציבורי או עסקי לקיים בו אירוע, כל עוד האירוע מתקיים תחת מגבלת המשתתפים. בית המשפט העליון דחה כאמור את העתירה בקובעו כי הכלל הוא הגבלת אירועים לכדי המינימום האפשרי והנחוץ, ואילו ההיתר לקיום אירועים פרטיים הוא החריג, הנובע מכורח המציאות, בבחינת הרע במיעוטו. "אין הצדקה, אפוא, כי חריג מחויב ומצומצם ישפיע על הכלל ויביא לביטול האיסור על קיום אירועים במקומות ציבוריים או עסקיים" כך בית המשפט העליון.
