שם השופט/ת: גאולה לוין
נדחתה על הסף עתירה בה מבוקשת הקצאה ללא מכרז של קרקע באזור תעשייה באילת, תחת ההסדר של הקצאת מקרקעין באזור עדיפות לאומית א'; נקבע, כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, המביא לדחייתה על הסף, וגם לגוף העניין לא נפל פגם בהתנהלות הרשויות כמופקדות על האינטרס הציבורי.
רקע עובדתי: העתירה נסבה על תכניתה של החברה העותרת להקים מפעל תעשייה לעיבוד סוכר בעיר אילת. לשם מימוש התכנית דרשה העותרת, כי יוקצו לה ללא מכרז 90 דונם של קרקע בייעוד תעשייה, באזור התעשייה "שחורת" באילת, תחת ההסדר של הקצאת מקרקעין באזור עדיפות לאומית א'. החל משנת 2013 היזמים בעלי החברה ניהלו דין ודברים מול רשות מקרקעי ישראל, משרד הכלכלה ומול הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אילת, לקידום ההקצאה ולאישור תכנית להקמת המפעל. בסופו של דבר התכנית לא הושלמה, תוקף ההרשאה לתכנון של העותרת פג, והמגרש שיועד להקמת המפעל (מגרש 85) שווק במכרז לצד שלישי. העותרת טענה לחשיבות הלאומית האסטרטגית של מפעל הסוכר, עבור מדינת ישראל ועבור העיר אילת. נטען, כי מדובר בפרויקט שעלות הקמתו למעלה מחצי מיליארד ₪, שיפריח את השממה באילת, יקדם את העיר ויספק מאות מקומות תעסוקה; העותרת הסתמכה על המצגים שהוצגו לה, ואין כל צידוק לשנות מההבטחות שקיבלה. לטענת העותרת, למרות שהיא עמדה בכל הוראות הסכם ההרשאה והביאה לאישורה של התכנית להקמת מפעל הסוכר, לתדהמתה רמ"י מכרה חלק מהמקרקעין לצד שלישי, תוך הסתרת העובדות מהעותרת, ובניגוד מוחלט להסכם. מנגד, טענו רמ"י, משרד הכלכלה והוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, כי יש לדחות את העתירה על הסף, מחמת השיהוי בהגשתה, ולגופה. נטען, כי העותרת לא עמדה בתנאי הסכם ההרשאה שנחתם עמה, הן משום שהגישה תכנית הכוללת שטח שלא נכלל בהסכם ההרשאה, והן משום שלא עמדה במועדים הקבועים בהסכם. עיריית אילת והוועדה המקומית טענו, כי אישור התכנית על ידי הוועדה המקומית נעשה על בסיס מסד עובדתי שגוי, ומנגד – פרסום התכנית למתן תוקף לא היה מאפשר כלל הוצאת היתרים מכוחה, שכן מגרש 85 מצוי בחזקתו של אחר על פי זכייה במכרז שפורסם כדין; הוועדה המקומית הציעה לעותרת לתקן את התכנית באופן שיחריג את מגרש 85 מתחומה, אך העותרת לא מימשה אפשרות זו.
דיון משפטי: בית המשפט דחה את העתירה על הסף ופסק כי השגה על החלטה של רשות מנהלית צריכה להיעשות תוך זמן קצר, על מנת שלא לפגוע באינטרס הציבורי במימוש ההחלטה או באינטרס של הפרטים הסומכים על אותה החלטה. מכאן התפתח הכלל לפיו ימנע בית המשפט מלדון בעתירה שהוגשה בשיהוי וידחה אותה על הסף. לגבי עתירות לבתי המשפט לעניינים מנהליים, נקבע בתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, כי עתירה תוגש בלא שיהוי, ולפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מ- 45 ימים מיום שנודע לעותר על ההחלטה (תקנה 3). נמצא, כי תקנה 3 מחייבת הגשת עתירה בלא שיהוי, ו-45 יום הוא פרק הזמן המקסימלי להגשת עתירה. תקנה 4 מסמיכה את בית המשפט לדחות עתירה אף אם הוגשה בתוך סד זמנים זה, אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה. במקרה דנן, העתירה הוגשה בשיהוי כבד, למעשה שיהוי של שנים. במרכז העתירה ניצבת הטרוניה של העותרת על כך שרמ"י שיווקה את מגרש 85 במכרז, דבר עליו נודע לעותרת בנובמבר 2021 לכל המאוחר ועל כך שהוועדה המקומית לא פרסמה את התכנית למתן תוקף לאחר אישורה בינואר 2020. ההחלטה ממאי 2023 על סגירת הטיפול בעסקת ההרשאה היא פועל יוצא של כישלונה לכאורה של העותרת לקדם את התכנית, כך שלב העניין הוא באישור התכנית ובמחדל הנטען שבאי חתימה על הסכם פיתוח, דבר שלשיטת העותרת היה צריך להתבצע עוד בתחילת שנת 2022. התמונה המלאה, אשר למעשה לא השתנתה, עמדה לנגד עיני העותרת כבר ביולי 2022 כשהוועדה המקומית דחתה את דרישתה לפרסם את התכנית למתן תוקף. כידוע, השיהוי נבחן בשלושה אספקטים. האחד – אספקט סובייקטיבי הבוחן את אופן התנהגותו של העותר והשאלה אם חלוף הזמן מלמד שהעותר ויתר על זכויותיו. השני - אספקט אובייקטיבי הבוחן שינוי מצב לרעה ופגיעה באינטרסים הראויים להגנה של הרשות המינהלית או של צדדים שלישיים. האספקט השלישי הוא מידת הפגיעה בשלטון החוק.
במקרה דנן, בהיבט הסובייקטיבי, העותרת ידעה על ההחלטות תקופה ארוכה, אך לא הסבירה מדוע הגישה את העתירה רק בנובמבר 2023; גם אם הדבר אינו מלמד על כך שוויתרה על זכויותיה, היעדר כל הסבר נזקף לחובתה. בהיבט האובייקטיבי, הגשת העתירה בשלב כה מאוחר פוגעת באינטרס הציבורי לנצל את הקרקע באופן אופטימלי – בשל הפרויקט שיזמה העותרת, קרקע בהיקף של כ-90 דונם בייעוד לתעשייה עומדת ריקה מזה שנים ארוכות. באשר לפגיעה הנטענת בשלטון החוק, לא נפל פגם בהחלטת רמ"י לסגור את הטיפול בעסקת ההרשאה לתכנון במאי 2023; גם ביתר הפעולות של רמ"י לא נפל לטעמי פגם, ודאי לא פגם חמור הגובר על השיהוי הסובייקטיבי והאובייקטיבי. והרי ככלל, השיהוי הוא טעם לדחיית עתירה על הסף, חרף הטענה שההחלטה המינהלית לוקה בפגם משפטי. רק במקרים מיוחדים תהא הטענה בדבר הפגם המשפטי כה חמורה עד שתגבר על שני יסודות השיהוי האחרים ועל האינטרסים המשתקפים בהם. במקרה דנן, העותרת לא הצביעה על פגיעה בעקרונות יסוד של שלטון החוק; להיפך, הרשויות נהגו עם עותרת באופן הגון וסביר אף מעבר למתחייב בדין. ודוק: אכן, מעמד רמ"י כרשות ציבורית מחייב את רמ"י בסטנדרטים מוגברים. אך חובת האמון וההגינות של רמ"י אינה רק כלפי העותרת, אלא כלפי הציבור בכללותו, הציבור שאת מקרקעיו היא מנהלת. היות הקרקע משאב מוגבל השייך לכלל הציבור, הביקוש ההולך וגובר לקרקע ולמגרשים לתעשייה בפרט, ההטבה הניכרת הגלומה בהקצאה ללא מכרז והקושי להבטיח שוויון וניצול מיטבי של הקרקע בהקצאה ללא מכרז – כל אלה מחייבים את הרשות בשמירה קפדנית על הנהלים ולוחות הזמנים בהליך ההקצאה ללא מכרז. לאור האמור, העתירה נדחתה על הסף.
עתמ 49246-11-23 תדמור משאבים בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל (ניתן ביום: 17.9.24)
Reload document 
Open in new tab