ביהמ"ש העליון קיבל בחלקו ערעור של רכבת ישראל על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי במסגרתו חויבה הרכבת, לשלם לחברה שביצעה עבורה עבודות בניה ותשתית (ביבי כבישים), סכום של כ – 42 מיליון ₪. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנתו האמורה, בעיקר עקב דגש רב שהשים על שיקולי הגינות. שופטי בית המשפט העליון ראו את הדברים אחרת; למרות ציון כי הלכת אפרופים עדיין שולטת בכיפה, קבעו שופטי ביהמ"ש העליון בפס"ד תקדימי כי יש לתת עדיפות ללשון החוזה על פני שיקולי הגינות לבר חוזיים. השופט שטיין: חייב היה בית משפט קמא לנקוט בגישה פורמלית ולהיצמד ללשונו הכתובה של החוזה, למחירי העבודות שנקבעו בו ולדרכי קביעתם; השופט פוגלמן: יש ליתן ללשון החוזה משקל משמעותי; השופט גרוסקופף: מדובר בחוזה עסקי, אשר ראוי לפרשו על פי כללי פרשנות הנותנים ללשון החוזה מעמד מכריע.