מדובר בעתירה לחייב את מנהל המכון לחתום "חתימת אישור" על הצעת תקן למתקני טיפול והשבה של מים אפורים. נקבע כי זהו המקרה שבו חרף הלשון המנדטורית שבה נוקטים כללי התקנים – המחייבים לכאורה את מנכ"ל מכון התקנים לאשר בחתימתו את התקן המוצע – יש לפרש את סמכות החובה ככזו המותירה ממד של שיקול דעת בידי מנכ"ל המכון "אם לא נאמר כן, משמע מתן הוראה למי שעומד בראש מכון התקנים לנהוג באישור התקן בחתימתו כ'מעשה שלושת הקופים', בבחינת 'לא ראיתי, לא שמעתי, לא דיברתי'". תוצאה כזו, כך ביהמ"ש העליון, אינה מתקבלת על הדעת.