כך, בניגוד לאמור בהסכם הפיתוח, חלק מהמגרש שהמדינה הציעה לחכירה, לא היה רשום על שם המדינה אלא על שם שיכון עובדים. ביהמ"ש קמא דחה את תביעת החברה הקבלנית לפיצויים בקובעו כי יש לייחס לה רשלנות תורמת משמעותית שכן מדובר בחברה קבלנית מנוסה שבמסגרת חוזה הפיתוח הצהירה שבדקה את מצבו הפיזי והמשפטי של המגרש. העליון הפך את פסק הדין בחלקו את האחריות בין שלושה: המערערת (50%), המדינה (20%) והעירייה (30%). יצוין כי העליון היה המום מכך שבמשך שנים נערכו בין הצדדים ישיבות והתכתבויות בעניין זה, אולם אף אחת מהן לא טרחה פשוט לפנות את שיכון עובדים ולבקש את הסכמתה.