שם השופט/ת: דרור ארד-אילון
התקבלה תביעה נגד חברה קדישא בגין קבורת אם בקבר בנה, ב"קבורת על", מבלי לקבל את הסכמת בנותיו; נקבע, כי פעולה זו נעשתה שלא כדין, וכי בנות המנוח זכאיות לקבל צו עשה המחייב את חברה קדישא להעביר את מקום קבורתה של המנוחה מקברו של המנוח לקבר נפרד, בכפוף לתנאים של תקנות בריאות העם (קבורה מחדש).
רקע עובדתי: תביעה שעניינה סכסוך לגבי סדרי קבורה. האֵם נפטרה ואחיהּ (נתבעים 2 ו-3) ביקשו מהחברה קדישא (נתבעת 1) לקבור אותה בקבר בנהּ, שנפטר כמה שנים לפניה, ב"קבורת על". החברה קדישא לא פנתה לבנותיו ולאלמנתו של הבן המנוח (שלא היו קשרים בינן למנוחה ולנתבעים 2 ו-3), וקברה את האם בקבר הבן ללא ידיעתן וללא הסכמתן. הדבר התברר לַבּנות לאחר מעשה, והן התנגדו בכל התוקף לקבורה בקבר אביהן, ודרשו את הוצאתה מן הקבר, ואת השבת המצבה הקודמת על כנה. בית המשפט הציע לצדדים להגיע להסכמה, באופן שהיה בו כדי לשמור על כבוד המנוחים ומשפחותיהם, אולם הדבר לא הסתייע, ונדרשת הכרעה שיפוטית. נתבעת 1 טענה, כי פעלה כדין לכל אורך הדרך, על יסוד הצהרת נתבעים 2 ו-3, לפיה המנוחה השאירה צוואה לא כתובה שכל רצונה להיטמן מעל קברו של בנה, ושאין התנגדות מצד בני המשפחה. לגופו של עניין נטען, כי עקירת נפטר ממקום קבורתו צריכה להיעשות במסורה וכפתרון אחרון, ובמקרים נדירים רק כשפתרון זה משרת את כבוד הנפטרים וזכרם. נתבעים 2 ו-3 טענו לדחיית התביעה על הסף בשל העדר סמכות עניינית; לגישתם, הוצאת גופות נפטרים מן הקבר מסורה לסמכותו הבלעדית של מנהל שירותי הרפואה במשרד הבריאות בכפוף לאישור שר הבריאות מכוח תקנות בריאות העם (קבורה מחדש), 1941.
דיון משפטי: בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי עולה מתצהיר מטעם חברה קדישא, שלפי נהליה נדרשת הסכמת כל קרובי המשפחה מדרגה ראשונה של האדם שנטמן בקבר, כתנאי לקבורת על של אדם נוסף באותו קבר. משלא התקבלה הסכמה של האלמנה ושל התובעות, שהן קרובות המשפחה מדרגה ראשונה של המנוח, ברי שלא התקיים התנאי ההכרחי הקבוע בנוהל, ועל כן קבורת העל שהתקיימה ללא הסכמה, היא הפרה של הנוהל שקבעה נתבעת 1. לא מדובר בנוהל סתמי. דרישת ההסכמה היא בבחינת מושכלות יסוד של כבוד הנפטר ודרך ארץ לבני משפחתו. כפי שנפסק, קברו של אדם נתפס אמנם כרשות היחיד, שלגביו יש לבני המשפחה מעמד מוגן; אם כי זכות זו אינה מוחלטת, והיא נסוגה במקרה המתאים מפני אינטרסים רבי משקל ובהם תכנון בית העלמין, סדרי הקבורה, מצוקת מקום, הוצאות הכרוכות בשמירת חלקת הקבר ותחזוקתה, וכיוצא באלה. אולם נקודת המוצא הינה כי כבוד האדם בחייו ובמותו מתיישבים עם תפיסה המבקשת לשמר מקום קבורה של אדם ללא פגיעה. כך, הדין נותן קדימות לציפייתם של בני משפחתו וקרוביו של הנפטר, ומלמד, שרצונם של בני משפחה מדרגה ראשונה של נפטר הם ביטוי של כבוד המת שלו. רצונם של בני משפחה של מנוח אחר (ובמקרה דנן המנוחה), לקיום קבורת על בקברו של אדם אחר (ואפילו יהיה זה בנהּ של המנוחה), אינו בבחינת "אינטרס רב משקל" הגובר על רצונם של בני המשפחה מדרגה ראשונה של המנוח הטמון בקברו, המבקשים שיוותר בקברו לבדו. כבוד המנוחה, המתבטא ברצון בני משפחתה, אינו יכול לבוא לידי מימוש ברמיסת כבוד המנוח המתבטא ברצון בני משפחתו.
כפי שהעיד מנכ"ל נתבעת 1, חברה קדישא, אילו הקפידה לפעול על פי נהליה ולעמוד על הסכמת כל קרובי המשפחה של המנוח, לא היתה מתקיימת קבורת העל מלכתחילה, והמנוחה היתה מובאת לקבורה בקבר, שהיה מוקצה לה לפי זכותה בדין, וזוכה בו למנוחה נכונה. עניין זה עולה לא רק מקיומו של נוהל, אלא אף מהזכות שניתנה לקרובי המשפחה בקבר המנוח. בעניין זה יש משקל רב לאופיה של חברה קדישא כגוף דו-מהותי, שתפקידה הוא בעיקרו ציבורי. משהקצתה לנפטר "קבר בודד" תוך שלילת סוגי קבורה אחרים, נתבעת 1 לא הייתה רשאית לסטות מכך ולהיכנס פשיטא לדלת אמותיו של הקבר כדי לקבור בו את המנוחה, בלי לתת לבני המשפחה מדרגה ראשונה להשמיע מראש את טענותיהם. קל וחומר אם הדבר קבוע בנהליה, בן בנו של קל וחומר אם נוגע בכבוד המת, המתבטא גם בציפיותיהן של בנות משפחת הנפטר וברגשותיהן. מכל אלה עולה, שקבורת העל של המנוחה בקבר המנוח ללא ידיעה וללא הסכמה של התובעות נעשתה על ידי נתבעת 1 שלא כדין, תוך פגיעה חריפה וקשה בזכויותיהן וברגשותיהן של התובעות ושל האלמנה. ובאשר לתיקון בעין של הפגיעה בתובעות ובאלמנה – מלכתחילה לא עמדה למנוחה כל זכות להיקבר בקברו של המנוח. הקבר הוקצה למנוח כ"קבר בודד", והוא לא גילה רצון שאמו, או כל אדם אחר, תיקבר יחד עמו. רצונה של האם המנוחה, שעבור אחיהּ הוא בעל משקל, אינו מקים בידה זכות להיקבר בקברו של המנוח. יתירה מכך, החלטת חברה קדישא לקיים קבורת על התקבלה בניגוד לנהליה בעניין ההסכמה, ואף היא אינה מקנה למנוחה או לבני משפחתה זכות כזו. בהקשר זה, לא ניתן להתעלם מתרומתם של נתבעים 2 ו-3 לקבורה ללא הסכמת התובעות, בכך שבחרו שלא לגלות לאנשי נתבעת 1 שיש למנוח בנות ואלמנה. אף עצם העובדה, שהמנוחה נקברה בקבר המנוח בפועל, אינה מקנה לה או לנתבעים 2 ו-3 זכות להשאירהּ בקבר, ואינה מהווה כשלעצמה טעם שלא להעבירהּ לקבר משלה. אשר לטענת חוסר הסמכות שהעלו נתבעים 2 ו-3 – עיון בפסיקה מלמד, שככלל בתי המשפט ראו, שהוצאת אדם מקברו לצורך קבורה בקבר אחר מחייבת רשות של "רופא ממשלתי" או של "מנהל שירותי הרפואה". אי לכך, יש לתת צו עשה כמבוקש, ולפיו תעביר נתבעת 1 את מקום קבורתה של המנוחה מקברו של המנוח, אך זאת בכפוף לתקנות בריאות העם (קבורה מחדש). ודוק: הביטוי "סמכות ייחודית" בקשר להיתר שנדרש לפי תקנות בריאות העם אין כוונתו לסמכות שיפוטית, אלא בסמכות מנהלית. אכן, הפעולות הקבועות בתקנות, ובפרט בתקנה 3, מחייבות אישור של רופא ממשלתי או של מנהל שירותי הרפואה, ורק של מי מהם. במובן זה, סמכותם המנהלית היא ייחודית. אולם אין בכך כדי לשלול את סמכותו של בית משפט להכריע לגוף העניין בסכסוך משפטי המובא בפניו. כך עשו בתי משפט במקרים אחרים, וכך יש לעשות גם במקרה דנן.
לאור האמור, התביעה התקבלה. נקבע, כי הנתבעת 1, חברה קדישא, תעביר את המנוחה מהקבר בו היא שוכנת, שהוא קברו של המנוח, לקבר שיוקצה לה, לפי הוראות בני משפחתה מדרגה ראשונה, וזאת בכפוף להוראות תקנות בריאות העם (קבורה מחדש); לאחר השלמת הקבורה, תתקין חברה קדישא, על חשבונה, את המצבה ובכלל זה הכרית והלוח, על גבי קברו של המנוח, לְמַצבהּ כפי שהיה בטרם קבורת העל, ותישֹא בהוצאות הכרוכות בכך.
תא 20889-07-22 עדן כהן נ' חברת קדישא גחש"א ראשון לציון (ניתן ביום: 11.9.24)
Reload document 
Open in new tab