לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים שבו התקבלה בחלקה התביעה נגד המשיבים. בפסק הדין נקבע כי המערערת 1 (להלן – פלונית) זכאית לפיצוי בסך 20,000 ₪ מאת המשיב 1 (להלן - עאמר) מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, ולתשלומים נוספים מאת המשיבה 2 (להלן - החברה), ובכלל זאת פיצוי בסך 50,000 ש"ח בגין הפרת חובותיה מכוח החוק והתקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעסיק), תשנ"ח-1998 , פיצוי בסך 15,000 ש"ח מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 ותשלומים נוספים שמקורם בתקופת עבודתה הראשונה בחברה וסיומה. כן חויבה החברה לשלם לפלונית הוצאות משפט בסך 4,000 ש"ח. ערעור המערערות אינו סב על קביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא ועל מסקנותיו המשפטיות הנגזרות מהן, אלא אך על סכום הפיצוי שנפסק לזכות פלונית בגין הפרת החוק והפרת חוק איסור לשון הרע. לפי הנטען חומרת המעשים אשר יוחסו למשיבים מצדיקה פיצוי בשיעור גבוה יותר.