NULL העתירה להורות למשיב 2 ליידע את מטופליו "בעבר, בהווה ובעתיד", על שינוי ההרשאות לעיון פנימי במידע פסיכיאטרי של מטופלים אשר התרחש, דינה להידחות על הסף
העתירה להורות למשיב 2 ליידע את מטופליו “בעבר, בהווה ובעתיד”, על שינוי ההרשאות לעיון פנימי במידע פסיכיאטרי של מטופלים אשר התרחש, דינה להידחות על הסף

הרכב השופטים: יוסף אלרון, אלכס שטיין, גילה כנפי-שטייניץ

העתירה להורות למשיב 2 ליידע את מטופליו "בעבר, בהווה ובעתיד", על שינוי ההרשאות לעיון פנימי במידע פסיכיאטרי של מטופלים אשר התרחש, דינה להידחות על הסף. בהיעדרה של חובה משפטית, מפורשת או משתמעת, ליידע מטופלים על השינוי בהרשאות, לא נמצא כי יש מקום להתערבות שיפוטית בהתנהלות המשיב 2 אשר נתמכת בשיקולים מקצועיים ענייניים.

רקע עובדתי: עניינה של העתירה בבקשת העותרת כי המשיב 2 יידע את מטופליו "בעבר, בהווה ובעתיד" על שינוי ההרשאות לעיון פנימי במידע פסיכיאטרי של מטופלים, שהתרחש אצלו בשנת 2022. זאת, תוך מתן אפשרות למטופלים לסגור את התיק ולמנוע חשיפת מידע. עצם שינוי ההרשאות עמד במרכז עתירה אחרת שהגישה העותרת. ביני וביני ביקשו המשיבים לאחד את הדיון בעתירות, והבקשה נדחתה. בהמשך נמחקה העתירה הקודמת בהסכמת הצדדים, תוך שנקבע כי העתירה מיצתה את עצמה. זאת על רקע הצעדים לצמצום הגישה למידע שנקט המשיב, ועל רקע פרסום חוזר מנכ"ל משרד הבריאות "סיווג מידע בבריאות הנפש". לאחר מתן פסק הדין בעתירה הקודמת, הורה בג"ץ למשיבים להגיש תגובה מקדמית לעתירה דנן.

דיון משפטי: ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף וקבע כי טענות העותרת כפי שנכללו בעתירתה, שהוגשה בטרם הוכרעה העתירה הקודמת, שוזרות בהן את ההנחה כי עצם שינוי ההרשאות ע"י המשיב נעשה שלא כדין. אולם, משתם בירור העתירה הקודמת במחיקתה בהסכמה, מן הטעם שמיצתה עצמה – לא ניתן עוד לבחון את מעשי המשיב תחת אספקלריה זו. נקודת המוצא לדיון היא אפוא כי בעצם שינוי ההרשאות ע"י המשיב לא נפל כל פגם. בהינתן הנחה זו, נמצא כי לא חלה על המשיב כל חובה שבדין ליידע את כלל מטופליו על שינוי ההרשאות שבנדון. פרק ה' לחוק זכויות החולה עניינו ב"רשומה הרפואית והמידע הרפואי". סעיף 20 לחוק מסדיר את הדרכים בהן מטפל או מוסד רפואי רשאים למסור מידע רפואי לאדם אחר. במסגרת זו, סעיף 20(א)(3) קובע כי ניתן למסור מידע רפואי "למטפל אחר לצורך טיפול במטופל". סעיף זה, כמו גם יתר הוראות החוק, אינו מתנה את מסירת המידע ביידוע המטופל. יתרה מכך: דומה כי מקום בו פועל המוסד הרפואי תחת חלופה זו, ממילא לא נדרשת הסכמת המטופל למסירת המידע (הסכמה שממנה ייתכן שניתן היה להסיק את חובת היידוע) – זאת, מאחר שחלופה עצמאית אחרת שבסעיף 20 לחוק קובעת כי ניתן למסור מידע רפואי גם כש"המטופל נתן את הסכמתו למסירת המידע" (סעיף 20(א)(1) לחוק). גם מקורות נורמטיביים אחרים אשר מסדירים, בין היתר, את הסוגיה הנדונה – אינם קובעים חובת יידוע. כך, למשל, תקנות הגנת הפרטיות (אבטחת מידע) המתייחסות במפורש ל"ניהול הרשאות גישה" למאגרי מידע, דוגמת מאגר המידע של המשיב, אינן קובעות חובה לדווח לבעלי המידע על שינוי בהרשאות הגישה למאגר, אלא אך קובעת כי על בעל המאגר לנהל רשימה מתעדכנת של ההרשאות התקפות (תקנה  8(ב)). גם חוזר המנכ"ל, העוסק בפירוט רב בשינוי הסיווג של המידע הרפואי בתחום בריאות הנפש, לא קבע חובה כזו. לעומת זאת, נקבע בחוזר המנכ"ל כי יש להציג למטופלים בפלטפורמות ה"מידע האישי" הדיגיטלי הודעה על אפשרות בחירה שלא יוצג עבורם בפלטפורמה זו המידע מתחום בריאות הנפש. זאת, תוך שהודגש כי "מדובר בהצגת המידע למטופל באזור האישי, ואין לכך השפעה על שיתוף מידע בין מטפלים". נראה, אם כן, כי לא בכדי נעדרה מחוזר המנכ"ל חובת יידוע המטופלים על שינוי ההרשאות. לבסוף, ספק גדול הוא אם ניתן יהיה – באופן יעיל ומבלי להטיל נטל כבד מדי על המשיב – להיענות לדרישת העותרת ליידע את כלל מטופלי המשיב "בעבר, בהווה ובעתיד" על השינוי הנדון; ומכל מקום, קיים ספק באשר לתועלת שיעניק מהלך שכזה לטובת מטופלי בריאות הנפש. הפצת הודעה כאמור, שאינה דבר שבשגרה בקשר לכל מידע רפואי אחר, עלולה ליצור חששות בלתי מוצדקים בקרב המטופלים מפני זליגת המידע האישי אודותיהם. חששות אלו אף עלולים לייצר "אפקט מצנן" מפני פנייה לטיפול בנושאי בריאות הנפש בכלל, או לטיפול אחר אצל המשיב. זאת, בניגוד למהלך שביקש משרד הבריאות להוביל במסגרת "הרפורמה בבריאות הנפש" ובאמצעות שינוי הסיווג, אשר באו, בין היתר, על רקע המציאות החברתית כיום, בה יותר ויותר אנשים הזקוקים לטיפול מתחום בריאות הנפש מבקשים לראות ולהתייחס לטיפול אותו הם מקבלים כפי שמתייחסים לטיפול בכל תחום בריאות אחר, במובן של יחס החברה אליהם ואופן הטיפול וניהול מצבם הרפואי, וכחלק מתהליך הסרת הסטיגמות מתחום זה.

בהיעדרה של חובה משפטית, מפורשת או משתמעת, ליידע מטופלים על השינוי בהרשאות, לא נמצא כי יש מקום להתערבות שיפוטית בהתנהלות המשיב אשר נתמכת בשיקולים מקצועיים ענייניים. בידוע הוא כי בימ"ש זה לא יחליף את שיקול דעתו של הגורם המוסמך בשיקול דעתו שלו, כל אימת שהחלטתו עומדת בכללי המינהל התקין ואינה לוקה בפגם שיורד לשורש העניין.

 

בגץ 2082/24 רופאים לזכויות אדם ישראל נ' שר הבריאות (ניתן ביום: 23.9.24)

להורדת הקובץ לחץ כאן 2024-09-26T20:58:27+03:00