המערערים רכשו בלב תל אביב שטח מקרקעין עליו בנוי בית כנסת. במסגרת הסכם הרכישה התחייבו המערערים לשמור על קיום בית הכנסת. כעת מבקשים המערערים לבנות על חלק משטח בית הכנסת (46% ממנו) וטוענים כי יש לפרש את ההסכם ככזה המאפשר לבנות על חלקים מבית הכנסת ובלבד שיישמר תפקודו של הבניין כבית כנסת. בית המשפט העליון דחה את טענת המערערים בקובעו כי בהתחייבותם לקיים את ה"בניין הנ"ל" בתור בית כנסת, המערערים רכשו נכס עם "גיבנת משפטית". יחד עם זאת, בית המשפט הוסיף כי אם בעתיד תוצע תוכנית בניה הכוללת גריעה של מטרים ספורים משטח בית הכנסת (להבדיל מ – 46% כהיום), אפשר כי העמידה הדווקנית של בית הכנסת על זכויותיו תיחשב כחוסר תום לב.