מה מעמדו הראייתי של תצהיר הניתן בהליך שיפוטי רגיל, שעורכו נפטר לפני שהספיק להחקר עליו?
האם יש הבדל בין תצהיר המוגש כאמור, במסגרת הליך דיוני רגיל, לבין תצהיר הניתן בתמיכה לבקשה לרשות להתגונן, מבחינת קבילותו ומשקלו הראייתי?
מה מעמדו של תצהיר המנוח במקרה זה, שבו המנוח לא נחקר עליו קודם לפטירתו?
ככל שיתברר כי התצהיר קביל ויש להתייחס אל תוכנו – האם הוא מקים עילה טובה למתן רשות להתגונן?