במקרה הנדון מדובר היה בזוג שניהל מאות הליכים משפטיים כנגד מימוש ביתם בטענה למזימה כלל-מערכתית. כמו כן הם נהגו להגיש תביעות אישיות, וכן גם תלונות במשטרה, נגד השופטים או הרשמים שנקבעו לדון בעניינם ומיש לאחר מכן בקשות פסלות. נקבע כי צו חוסם המורה למזכירות שלא לקבל את בקשותיו של פלוני במסגרת הליכים שהסתיימו זה מכבר, בפרט כאלה שהפכו חלוטים, אינו פוגע בזכות הגישה לערכאות, או למצער פוגע בה פגיעה קלה עד מאוד. בית המשפט העליון הדגיש כי לא כל האמצעים המשפטיים כשרים לשם השגת תוצאה מיוחלת. "זמנם של שופטים, רשמים ופקידים – יקר, משולם מכספי מיסים, פרי עמלו של הציבור כולו – איננו הפקר, ואין להסכין עם בזבוזו לשווא" הודגש. עם זאת, במקרה הנדון צו החסימה הוגבל כך שלא יחול על זכות ערעור הנתונה בדין, ובכפוף לכך שיוגבל לפרק זמן של מספר שנים בודדות (עד שנת 2027).