השופטת: ענת גרינבאום-שמעון
למדינה: עו"ד הדר רובינשטיין
לנאשם: עו"ד מאיר לוברבאום, עו"ד צח כהן
נגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין עבירה של מעשה מגונה, המבוסס על אירוע ממאי 2023 שבו נטען כי חנה בסמוך לרכבה של צעירה בחניית בריכה, יצא מרכבו וביצע מעשה אוננות בפניה (כשמכנסיו ותחתוניו מופשלים) במטרה להגיע לסיפוק מיני. בתגובה לאישום הודה הנאשם כי הגיע למקום עם רכבו, אך כפר ביתר העובדות, הוא טען כי המונח "בסמוך" אינו ברור וכי כלל לא ראה את רכבה של המתלוננת כשהגיע לזירה.
השופטת ענת גרינבאום-שמעון קבעה כי יש להעדיף את גרסת המתלוננת על פני גרסת הנאשם בשל מהימנות הראיות. נקבע כי עדות המתלוננת עקבית, קוהרנטית ונתמכה בראיות חיצוניות מזמן אמת (הקלטת המוקד ועדות השוטרת), ואילו סתירות קלות בדבריה לא פגעו בליבת אמינותה. לעומת זאת, גרסת הנאשם נדחתה כגרסה תמוהה שאינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. נמצא כי טענתו לפיה בחר לישון ברכבו עם מכנסיים מופשלים דווקא במיקום מרוחק מביתו אינה מספקת הסבר סביר למעשיו, מעוררת חוסר אמון ועומדת בסתירה מוחלטת לחומר הראיות שהוצג.
בית המשפט בחן את שאלת ההיכרות המוקדמת בין המתלוננת לנאשם על רקע טענותיה כי אדם הדומה לו הטריד אותה באירועים קודמים. המתלוננת העידה בעקביות כי אינה מכירה את הנאשם באופן אישי וכי זיהויו כמטריד מהעבר התבסס על דמיון חזותי ועל סוג הרכב (טויוטה כסופה). הנאשם ניסה להפריך זאת באמצעות הצגת מסמכים המעידים על מכירת רכבו ושינוי בעלות, במטרה להוכיח כי לא נכח באירועים הקודמים. השופטת קבעה כי המסמכים אינם בעלי משקל ראייתי משמעותי, שכן הם מתייחסים למועדים המאוחרים לאירוע המדובר, ודווקא מחזקים את גרסת המתלוננת בשל הדמיון הרב בין דגמי הרכבים שהיו בבעלותו.
בסיכומו של דבר דחתה השופטת את ניסיונות ההגנה לערער את אמינות המתלוננת דרך סוגיית הזיהוי. נקבע כי סברתה של המתלוננת שמדובר באותו אדם אינה מופרכת ואינה פוגמת במהימנותה, גם אם קיים ספק לגבי זהות המטריד באירועים הקודמים שאינם חלק מכתב האישום. במקביל, נדחתה טענת ה"חלופה העובדתית" שהעלה סנגורו של הנאשם בסיכומיו – לפיה אדם שלישי הוא שביצע את המעשה – שכן היא אינה נתמכת בראיות, עומדת בסתירה לעדות הנאשם עצמו שאישר את נוכחותו במקום, ואינה מתיישבת עם העובדה שהנאשם נתפס בשטח כשרכבו עמוס בציודו האישי ומכנסיו מופשלים.
ב"כ הנאשם הצביע על שורת מחדלי חקירה, ובראשם העדר פירוט מספק של טיב החשדות (ביצוע מעשה אוננות) ופגמים בתיעוד הראשוני בשטח. בית המשפט קיבל את הטענה כי אכן נפלו פגמים בחקירה, אך דחה את הטענה כי אלו גרמו לקיפוח הגנת הנאשם או לעיוות דין. בהתאם להלכה הפסוקה, נקבע כי מחדל חקירתי אינו מוביל לזיכוי אוטומטי, אלא נבחן אל מול התמונה הראייתית הכוללת. מאחר שהנאשם דבק בהכחשה גורפת, נקבע כי הליקויים לא פגעו ביכולתו להתגונן, ואין בהם כדי להקים ספק סביר המצדיק זיכוי.
אשר להבחנה בין פגיעה באדם לפגיעה בסדר הציבורי, שרטטה השופטת את הגבול הדק שבין עבירת "מעשה מגונה באדם" (סעיף 348(ג)) לבין "מעשה מגונה בפומבי" (סעיף 349(א)). בעוד שהעבירה הראשונה מחייבת הוכחה כי המעשה כוון ישירות כלפי אדם ספציפי ובכך פגע קשות באוטונומיה ובכבודו, העבירה השנייה מתמקדת בעצם חשיפת המעשה המיני במרחב הציבורי באופן שעלול לפגוע ברגשות הציבור או במי שנחשף אליו באקראי. הודגש כי לצורך הרשעה בעבירה החמורה יותר (מעשה מגונה באדם), נדרשת רמת ודאות גבוהה לכך שהנאשם פעל מתוך כוונה ממוקדת כלפי קורבן מסוים, ולא רק שביצע את המעשה בנוכחותו.
בשלב הניתוח העובדתי הצביע בית המשפט על קשיים ראייתיים המונעים הרשעה בעבירה החמורה של מעשה מגונה באדם. צויין כי בשל החושך ששרר באיזור והתהיות בעדות המתלוננת לגבי המרחק המדויק ויכולתה לראות את כיוון מבטו המדויק של הנאשם באותם רגעים, נותר ספק סביר בשאלה האם הנאשם כיוון את המעשה דווקא אליה באופן אישי, או שמא ביצע אותו במרחב הציבורי מבלי שהתכוון לפגוע בה ספציפית.
אשר ליסודות עבירת "מעשה מגונה בפומבי" קבעה השופטת כי הם התגבשו במלואם - המקום (חניית תחנת דלק) מוגדר כמרחב ציבורי נגיש, והנאשם עצמו היה מודע לכך שאנשים עוברים ושבים במקום. ביצוע האוננות כשהוא מחוץ לרכב או במצב גלוי לעין כל, מהווה פגיעה בנורמות החברתיות וביסוד ה"פומביות" הנדרש בחוק. צויין כי גם אם לא הוכחה כוונה ממוקדת לפגוע במתלוננת כקורבן ישיר (מפאת הספק), הרי שעצם המודעות לכך שהמעשה נעשה במקום שבו אדם עלול לראותו, מספיקה כדי להרשיע בעבירה המופחתת.
נוכח האמור ובהתבסס על שקילת מכלול הראיות, זיכתה השופטת את הנאשם מחמת הספק מהעבירה של מעשה מגונה באדם ותחת זאת הרשיעה אותו בעבירה של מעשה מגונה בפומבי.
ת"פ (השלום – ירושלים) 68191-02-25 מ"י נ' כץ, ניתן ביום ביום 4.1.2026
בברכת חג פסח שמח
Reload document 
Open in new tab